הלחם הלבן

ומכר שזיהה תלש לי אותה מהפה בצרחות של "מה את עושה לעצמך?!". שאלתי, "מה הבעיה?", והוא ענה – "זה רעל", באמוק, באקסטזה, בחרדה, בפאניקה. נכון, זה לא כזה בריא. אבל ידעתם שלחם הוא אחד המאכלים היחידים שאם נתקעתם בעולם רק איתם, אתם תשרדו?

אני אוהבת לחם. למעשה, האוכל האהוב עליי מכולם הוא לחם. אני עושה כושר כי אני רוצה להמשיך לאכול לחם. פעם משכתי את פסח חודש נוסף כדי לראות מה יקרה אם אחדל מהפחמימה הריקה אך המלאה בכל טוב הזו. גיליתי שאני אומנם נעשית דקיקה, אבל גם ממורמרת.

זה מפני שהימנעות היא מדכאת. צומות, תעניות, איסורים, התנזרויות, בכל אלה יש משהו שהופך את החיים לחלקיים. טמונות בהם ענישה והתעללות עצמית. בתוך קיום חילוני, קל לנו ליפול לדתות שרלטניות כמו דת הדיאטה ודת הלייפסטייל ודת ה־Self Care. אנחנו מתפתים לחשוב שהימנעות היא אקט של כוח. אדם שנמנע מלחם ומפחמימות ריקות כמו פסטה וסוכר, תמיד ידע להסביר בבקיאות וינגייטית מה יש בתוך הביס ואיך הוא משפיע על כל איבר פנימי שלנו. הוא מדמה לעצמו שליטה: אני יודע היטב מה נכנס לי לפה, מה חודר לי לתאים, מה מספק לי אנרגיה. אני שולט באופן אבסולוטי ברצונותיי, בגופי, במכונה המופלאה שמניעה את הנפש שלי ממקום למקום. "מה אני אוכל בין ארוחה לארוחה? אגוז".

בעיניי זה עצוב. כשאני רואה אנשים דוחפים לפה פריכיות עם קוטג' דל ועכור, אני רוצה לבכות. חברה שיודעת כמה קלוריות יש בזית לא יכולה להיות חברת אמת. אבל האיסור על הלחם הלבן אינו הפרעת אכילה קולקטיבית יחידה במינה. הוא רק העכשווי מבין עוד ועוד טקסים פרטיים ופומביים של היגעלות מהגוף.

אז אני לא נגעלת מהגוף שלי, ונמאס לי שמנסים להסביר לי שאני אמורה. וזה לא קשור באידאל יופי מסוים, כי גם התנועה שמחבקת את החמוקיים הבשרניים מרוכזת מאוד ב"אוכל בריא" ובשייקים מבוססי מים, עם מגוון תמונות שאטרסטוק של אוכמנייה, פרי יער שלצערנו אין בארץ. אז תנוחו.

מדובר למעשה בנזירות לשם נזירות. גם הטבעונות היא נזירות, וגם תרבות הסטייקים היא נזירות, כי יש בה אנינות, ויש בה בררנות, ויש בה טקסיות לשם טקסיות ולא למען אחדות משפחתית, למשל. קל להתעלם מזה, אבל חשוב לזכור: נזירות היא פגיעה עצמית, ולכן היא למעשה אלימות. לכל הפחות היא תולדה של השיח האלים, הכואב, של שמירה על גוף נערי ואתלטי. של הרחקה מהשיח של כל אלו שאוכלים לחם ונראים כמו אנשים שאוכלים לחם.

לא סתם נזירות אסורה ביהדות. לא לחינם מתלהבים אצלנו מ"שפע". אין מה להעלות שום דלות על נס. לא גוף קטן ו"נוח" לעיכול, ולא ארוחות רעב. ואין לזלזל בשום אופן בדבר הבסיסי ביותר שיש, לחם.