איך סדרה מיושנת מצליחה להסביר את העולם החדש?

"תוכנית הבוקר". פעם קראו לזה רומן, וכיום ניצול יחסי מרות

"תוכנית הבוקר" היא סדרה מתעתעת. בצפייה ראשונה נראית סדרת הדגל של אפל+ כמו סדרת תקשורת גנרית, חיקוי חיוור ל"חדר החדשות" של סורקין. אבל לאט־לאט היא משנה את הטון ואנחנו מבינים שהמבנה המיושן שלה רק נועד להדגיש כמה העולם השתנה. והיא עושה זאת על ידי טיפול במנוע עלילה קלאסי, שבשנים האחרונות קיבל צביון חדש: יחסים אינטימיים במקום העבודה.

רומנים בין בוס לעובדת שוטפים את המסכים כבר עשרות שנים: מפרקליטי אל.איי, שבה כולם שכבו עם כולם; דרך "הבית הלבן", שבה סגן ראש הסגל מפלרטט ללא הפסק עם העוזרת שלו, שלבסוף גם נענית לו; ד"ר האוס, ששכב עם המנהלת שלו; ועד אלישה ב"האשה הטובה" הפמיניסטית, שמנהלת רומן עם הבוס שלה.

אבל מה שכל הסדרות הללו הציגו כחינני, כיום נחשב הרסני. זה לא רומן, אלא ניצול יחסי מרות. הדיסוננס הזה מדגיש את הבלבול שהוא מנת חלקם של לא מעט אנשים. והוא עובר היטב ב"תוכנית הבוקר".

בתחילת הסדרה, מנחה התוכנית מיץ' קסלר (סטיב קארל) מודח לאחר שנחשף כי שכב עם עובדות בתוכנית. המנחה שלצדו, אלכס לוי (ג'ניפר אניסטון), מנסה להחליט אם לשמור אמונים לעמית שלה או לתמוך באחיותיה, בעוד המנהלים של הרשת לא ממש יודעים איך לאכול את האירוע ורק רוצים לטאטא אותו מתחת לשולחן. כל ההתנהלות הזאת משדרת לא מעט בלבול.

וכאן "תוכנית הבוקר" מערימה עלינו. בתור פורמט של סדרה מיושנת, היא לוקחת מוסכמות של פעם ומפרקת אותן. היא מציגה יחסים בין בוס לעובדת, אבל נותנת להם את ההתפתחות הראויה ב־2019. בפרק הרביעי מיץ' כבר לא נוכח בסדרה. במקומו היא מקדישה נפח מסך משמעותי לנפגעות ולסיפוריהן.

ההפתעה פה חורגת גם מחוץ לעולם הסדרה. אנחנו מצפים שהכוכבים הגדולים ישרדו עד סוף הסרט. אם כבר שילמו להם הרבה כסף, הם לא ימותו (או יפוטרו) על ההתחלה. אבל "תוכנית הבוקר" מעזה להעלים (לבינתיים לפחות) את סטיב קארל, כוכב "המשרד" ו"בתול בן 40", ומעבירה את זמן המסך שלו לשחקניות אלמוניות. לאור אינסוף דוגמאות לעובדות זוטרות שפוטרו בגלל כוכבים מטרידנים, אולי זו האמירה הכי חתרנית בסדרה — הוליווד צריכה לשמש דוגמה למסרים שהיא מטיפה.
‍

שקרים, שקרים גסים וסטטיסטיקה: האם הטבלה כן משקרת?

פאפיס סיסה מבקיע במדי ניוקאסל. עונה מדהימה שהיתה פריק סטטיסטי, ולא העידה על המציאות. צילומים: Tony Rivetti Jr./Apple, רויטרס, The Walt Disney Company
‍

ב־11 בדצמבר 2016, מיידטלנד הדנית הפסידה 2–1 לברונדבי. ההפסד היה שלישי ברצף ושם אותה מרחק 10 נקודות מהמקום הראשון. העיתונאים והאוהדים דרשו "שינוי", מילת קוד לפיטורי המאמן, ואכן, היה נראה שהמאמן, ייס תורופ, בדרכו החוצה. אפילו ספונסרים התקשרו להנהלת המועדון ואמרו שיאריכו את החוזה רק אם הוא ייבעט.

אבל השחקנים וההנהלה אהבו את תורופ, בייחוד היו"ר ראסמוס אנקרסן. הוא התייצב מול העיתונאים והציג "טבלת צדק" שהתבססה על נתונים מתקדמים, והראתה שמיידטלנד היתה צריכה להיות עם 15 נקודות יותר, לפי איכות ההזדמנויות שהיו לה מול איכות ההזדמנויות נגדה. לא מעט פרשנים לעגו לאנקרסן, אבל תורופ נשאר — ובעונה הבאה הוא הוביל את מיידטלנד לאליפות שנייה בהיסטוריה שלה.

על אילו נתונים הסתכל אנקרסן? לא אלו שמראים לצופים בסוף משחק. למשל, "בעיטות לשער" הן בעיניו מדד מיותר: אם בעטת לשער עשר פעמים מ־25 מטר, כשבינך לבין השוער יש עשרה שחקנים, לא היית קרוב יותר לכבוש מאלו שבעטו לשער רק פעמיים, אבל ניצבו מול השוער.

‍

לעומת זאת, מדד ה־xG (Expected Goals) מראה את איכות המצבים שאליהם הגיעה הקבוצה, במשחק ובעונה שלמה. המדד בוחן עד 10,000 הזדמנויות לשערים בפרמטרים כמו מיקום הבועט, רגלו החזקה, מיקום השוער, זווית הבעיטה, מספר שחקני ההגנה סביב הבועט ועוד — ומשתמש בנתונים כדי להעריך את הסיכויים לשער מכל מצב הבקעה. התוצאה נעה מ־0 עד 0.9: אם בעטת מ־35 מטר עם הרגל החלשה שלך, ה־xG הוא 0.00001. אם קיבלת כדור מול שער ריק לרגל החזקה שלך, ה־xG הוא 0.9. כן, ייתכן שכבשת מבעיטה של xG0.0001 מכיוון שהשוער בדיוק החליק, אבל זה לא אומר שמצב ההבקעה היה טוב. ייתכן גם שבמצב של xG0.9 בדיוק מצמצת והכדור נגע לך בנעל והתגלגל החוצה. בכל מקרה, ה־xG מלמד על המשחק יותר מאשר בעיטות לשער ואפילו יותר מהתוצאה הסופית. כי בכדורגל שערים רבים מובקעים באקראיות מוחלטת, והקבוצה הפחות־טובה יכולה לנצח.

למשל, בעונת 2011/12, ניוקאסל יונייטד רשמה הישג מדהים עבורה והגיעה למקום החמישי בפרמיירליג. אין נתוני xG מדויקים מאותן עונות, אבל ידוע שלניוקאסל היו פחות בעיטות למסגרת מאשר ליריבות, ושפאפיס סיסה, אז כוכב הקבוצה, כבש 33% מהבעיטות שלו לשער. זה נתון משוגע: חלוץ מצוין כובש 12%–15% מהבעיטות שלו לשער; ליאו מסי, בעונות הטובות ביותר, כבש 20%. במילים אחרות, סיסה נתן עונה שהיא פריק סטטיסטי. אם היו משחקים את העונה הזו 100 פעמים, ב־99 מהן ניוקאסל לא היתה מגיעה למקום החמישי. הטבלה שיקרה. אבל על סמך הטבלה, ניוקאסל העניקה למאמן אלן פארדיו חוזה חסר תקדים של שמונה שנים. בעונה הבאה קרסה הקבוצה למקום 14. בינואר 2015 פארדיו עזב את המועדון. ב־2016 המועדון ירד ליגה.

טבלאות משקרות לא רק בכדורגל. למשל, לפני הבחירות התגאו בליכוד בנתונים שמראים עד כמה החיים בישראל השתפרו מאז 2009, תחילת עידן נתניהו השני: יתרות המט"ח עלו, וכך גם התוצר לנפש, שכר המינימום, השכר הממוצע והחציוני, אחוזי האבטלה, יחס החוב־תוצר, כניסת התיירים ועוד. היו שהתהדרו גם בשיפור במדדים הוליסטיים: למשל, באינדקס Where to be Born של ה"אקונומיסט", שמתבסס על עשרה פרמטרים, ישראל טיפסה ממקום 30 ב־1988 למקום 20 ב־2018. באוקטובר חגג משרד האוצר עם עלייתה של ישראל למקום 35 (מתוך 190) במדד Doing Business של הבנק העולמי.

אבל האם הנתונים המתקדמים, ה־xG, מציירים את אותה תמונה? אפשר לבדוק זאת בעזרת Numbeo, חברת סטארט־אפ שמעריכה את איכות החיים במקומות שונים לפי אינדקסים אובייקטיביים כמו כוח קנייה, רמת פשיעה, איכות מערכת הבריאות, עלות מחיה, יחס עלות מחיה לכושר השתכרות, זמן בכבישים, זיהום אוויר, מצב אקלים ועוד. במדד של Numbeo משתמשים גורמים כמו "פורבס", "אקונומיסט", "ניו יורק טיימס", BBC ועוד. ולפי נתוני Numbeo, איכות החיים בישראל לא רשמה תזוזה משמעותית מאז שנות השמונים. ישראל גם לא ממש זזה ביחס לעולם בכל הקשור לתל"ג, צמיחה ורמת חיים. אפילו בדירוגי אושר אין שינוי: תמיד דיווחנו על אושר. בכל זאת, עם סגולה. ובאשר לנתון שהאוצר התגאה בו — ובכן, כאן לא צריך מדדים מתקדמים: ב־2009, תחילת עידן נתניהו, ישראל היתה במקום 30; אחר כך הידרדרנו עד מקום 54, ומאז טיפסנו למקום 35.

בשורה התחתונה, שימוש בנתונים "רגילים" יכול לצייר קפיצות מרשימות, אבל בישראל לא באמת בודקים אובייקטיבית את התמונה המורכבת, את ה־xG של החיים עצמם. אולי זה מתנגש עם אינטרסים של מישהו. רק שלא נגמור כמו ניוקאסל.

‍
‍

למה אפילו סרטים שוברי קופות נהיו ארוכים כל כך?

בשבוע הבא יעלה בארץ "האירי", אפוס הגנגסטרים המדובר של מרטין סקורסזי, שנמתח על גבי שלוש שעות וחצי. זה יהיה הסרט הכי ארוך שמגיע השנה לבתי הקולנוע, אבל חבריו לא מפגרים הרבה מאחוריו. "היו זמנים בהוליווד", "זה 2", "קפטן מארוול", "ספיידרמן: רחוק מהבית", "אלאדין", "ג'וקר", "רוקטמן", "ג'ון וויק 3", "מהיר ועצבני: הובס ושואו" — כל שוברי הקופות הגדולים נמשכו יותר משעתיים.

ב"סקרין דיילי" בדקו ומצאו שהאורך הממוצע של עשרת הסרטים הכי קופתיים ב־2008 היה 112 דקות לעומת 126 דקות בשנה שעברה. אבל מי צריך סטטיסטיקות? מספיק להיזכר ש"מלך האריות" המצויר מ־1994 נמשך 88 דקות, ואילו הרימייק שלו, שיצא השנה, התנפח ל־118 דקות. זו תוספת של חצי שעה (34% מהסרט) לאותו הסיפור בדיוק. אף אחד לא רוצה יותר סרטים קצרים מדי.

בעבר רק סרטי איכות וסרטי אוסקרים העזו לגרד את השלוש שעות, והאורך המפלצתי הפך להיות סימן ההיכר שלהם. האולפנים היו מחתימים את היוצרים על חוזים שמחייבים אותם להגיש לאולפן סרט גמור שלא נמשך יותר משעתיים, אחרת האולפן יקצר אותו בעצמו. אבל הזמנים השתנו. ארוך זה המסחרי החדש. ואם למישהו עוד היה ספק, בא "הנוקמים: סוף המשחק" על 188 דקותיו, גרף 2.8 מיליארד דולר ונהפך לסרט הקופתי בכל הזמנים.

מה השתנה? דור הבינג'. מספרים לנו שגדלים כאן ילדים חסרי סבלנות וריכוז שמחפשים סיפוקים מיידיים, ומתברר שלא. זה דור שמסוגל לראות שמונה פרקים של "Stranger Things" בלילה אחד. אז שלוש שעות וחצי של סקורסזי? קטן עליו.
‍

הדרישה הנושנה של האולפנים ההוליוודיים לסרטים שיימשכו פחות משעתיים נבעה בעיקר מהשאיפה שרשתות הקולנוע יוכלו לשבץ אותם לכמה שיותר הקרנות ובכך למכור יותר כרטיסים ביום. וכשסרט נמשך שלוש שעות, כמות ההקרנות הפוטנציאלית שלו ביום יורדת. אבל גם כאן בעלי בתי הקולנוע גילו בשנים האחרונות שזה לאו דווקא פוגע בשורה התחתונה — הסרט מוקרן פחות פעמים ביום, אבל רץ למשך תקופה ממושכת יותר. ובמקרים חגיגיים כמו פרק חדש של "הנוקמים", פותחים עבורו הקרנות חצות מיוחדות.

וכשהסרטים הגדולים נהיים ארוכים יותר ויותר, יש סיבה טובה לחשוד בסרטים הקצרים יותר. כשאני רואה בתקציר של סרט שאורכו הוא בדיוק 90 דקות, אני מיד נגדו. למה הוא כל כך קצר? רק ענייני דלות תקציב? שהרי סרט ארוך יותר הוא לרוב גם סרט יקר יותר. ואולי הסרט גולף עוד ועוד בחדר עריכה, בניסיון לתקן טעויות בימוי ותסריט ולהסיר עוד ועוד סצנות רעות וסתומות עד שנותר ממנו זרד של סרט? מרוב שהתרגלנו לסרטים ארוכים, אנחנו מרגישים שלא לגיטימי לדרוש מאיתנו לשלם מחיר מלא על כרטיס, אם הסרט לא עומד במכסה מינימלית של דקות.

לטרנד הזה יש כמובן צד שלילי ברור, מעבר ללחץ על שלפוחית השתן: ברגע שהוליווד גילתה שהקהל לא נרתע מסרטים ארוכים, ואולי אפילו מתלהב מהם, נדמה שהיא בכלל הפסיקה לנסות לקצר אותם. ככל שתשקיעו בסרט יותר משמרות עריכה, כך הוא יהיה מהודק יותר, מאורגן וקוהרנטי יותר. אבל בעידן שבו תאריך ההפצה נקבע עוד לפני שיש תסריט סופי, העריכה תהיה החלק הראשון בהפקה שיצומצם למינימום, כך שהסרט יצא לעולם עם לא מעט אוויר מת. חוץ מ"הנוקמים: סוף המשחק", כל סרטי מארוול היו משתפרים פלאים לו היו מקבלים עוד שבועיים של עריכה והידוקים שיקצרו אותם בלפחות 20 דקות.

אבל האולפנים מעדיפים שהסרטים יהיו ארוכים יותר, שיגרמו למעריצים להרגיש שמדובר באירוע, בערב שלם במחיצת גיבוריהם. כך נדמה לנו שאנחנו מקבלים יותר — אבל זה אותו מוצר רק באריזה גדולה יותר, שלפחות חצי שעה ממנו היא פתיתי קלקר וניילון בועות מיותרים.
‍