יש הרבה דרכים להביא לקצו של אדם בנסיבות לא טבעיות. אפשר למשל להרוג אותו, אפילו להתנקש בו. אבל אלו כנראה לא נשמעות מספיק סופיות, מספיק מוחלטות. גם כשמדברים על חמאס כארגון, למשל, לא אומרים שצריך לנצח אותו, אלא למוטט אותו. ניצחון הוא זמני, מיטוט הוא לנצח. לכן מחסלים אנשי טרור: יותר משהמילה חיסול מציינת את מותו של האדם, היא מנסה לחתום את הסיפור באופן סופי.

מחנכים אותנו מגיל צעיר שהפסולת לסל — וחסל. כשחנות עומדת להיסגר לתמיד היא עורכת מכירת חיסול. לחיסול היחיד בתנ"ך אחראים לא בני אדם, אלא הארבה שמובטח שיחסל יבולים. חיסול הוא כיליון סופי ומובטח ברמת ודאות שכנראה רק אלוהים יכול להתחייב לה.

אבל היום אנחנו כבר יודעים שחיסול הוא לא סיום. כשזורקים את הפסולת לסל היא לא נעלמת, אלא נהפכת לחלק מגוש עצום ומזהם; עדיף למחזר אותה ולעשות בה שימוש נוסף. המיחזור מזכיר לנו שכל חיסול של אויב הוא בכלל לא חלק ממלחמה, אלא חלק מסבב. וסבב, מטבעו, הוא משהו מעגלי. חיסול הוא לא סיום סופי ומוחלט, רק ההתחלה של משהו שכולנו מתעלמים ממנו ומדחיקים את קיומו, וחוזר שוב ושוב.