הרחוב אינו מקום בטוח לנשים. גם לא מקום העבודה. למעשה, היום־יום אינו מרחב בטוח לנשים. ובכל זאת, המדד לאלימות כלפינו הוא כמה מאיתנו נרצחו. זה מה שנספר. לאיש לא אכפת מהמוות היומיומי, שהוא חיים לצד החיים, בערנות מוגברת, ברחובות מוארים ובמשרדים ממוזגים. חיים שבהם לא משנה כמה תשתדלי להגן על עצמך, למחוק את עצמך, לא לבלוט, לדרוך רק בעקבות שכבר קיימים בחול - בכל זאת תהיי מטרה קלה. גם אם את הכי חכמה והכי חזקה והכי אמיצה - בגדול, אפשר לעשות לך הכל.

מהרגע שיצאת מהבית, אפשר לומר לך לחייך, ולומר לך איך להתלבש, ולעלות עלייך בדברים בישיבה. אפשר לכתוב לך הודעות מיניות, להפיץ תמונות אינטימיות שלך בטלגרם, ללכלך בווטסאפ. אפשר להדיח אותך לזנות, לעשוק אותך כלכלית, לשכר אותך. עוד ועוד דברים שרובנו כבר לא שמות אליהם לב וממשיכות הלאה, מרוב שהם פשוט חלק מהיום־יום של נשים בעולם. אנחנו כמו שור בזירה שממשיך לעמוד על הרגליים גם אחרי שמטאדור כבר נעץ בו חמש חניתות בגב. כי זה מה שיש.

זאת אינה בעיה ישראלית דווקא, וגם לא ניתן להכליל את כל הגברים. אבל חשוב להצביע על משהו קצת סמוי יותר מהעין: המקרים הקיצוניים שמגיעים לכותרות הם אלה שבהם הגבר "מעל בתפקידו" להגן על בת זוגו, והפך לתוקף. למעשה, השיח על רצח נשים הוא שיח שמתקיים בין גברים לגברים. האימה להירצח היא אימת הנשים, האימה לרצוח היא זו של הגברים.

האלימות ה"שגרתית" כלפי נשים לא מדוברת כי היא הבעיה של בעלן או של אבא שלהן, שתפקידם להשגיח, ואם אין להן בעל או אבא הן ממילא סוג של מוּתרות. בעל אדיב ואוהב יגיד: "שמעי, אל תלבשי את זה כשאת יוצאת עם חברות מהבית, אני יודע איך גבר חושב". אבא אוהב יגיד אותו משפט בדיוק. אישה שיצאה חשופה היא אשה ש"מחפשת את זה", ורואים בבירור שאף גבר לא הדריך אותה איך להתנהל.

לא סתם שואלים נערות "אבא שלך נתן לך לצאת ככה מהבית?", ואחרי שהן מתחתנות שואלים "בעלך נתן לך...? כי בסך הכל השרביט עבר למישהו אחר. מי שחשופה מסומנת כמוּתרת, עד כדי כך פשוט - וזה ככה לא רק במעמקי הפריפריה (שבה חייתי 20 שנה תחת השגחת אבי), אלא גם במרכז הליברלי לכאורה (שבו חייתי כעשור ללא השגחתו).

חלק מאיתנו כבר הבינו שאין קשר למה שלבשנו, אבל רבים עוד טועים לחשוב כך. זו טענה שצריך להסביר שוב ושוב מהסיבה הפשוטה שהיא לא פונקציה בשיח שמתנהל בין גברים. זה כבר לא בתחום ההשגחה שלהם, זה כבר מעבר ליכולתם. אין להם מה לעשות ברגע שיצאת לעולם, שבו את נתונה לחלוטין לחסדי מי שמחכים לך בחוץ.

‍