כשמזון אורגני לא הפך את חיי למושלמים, ניסיתי צירופי מזונות (אסור לערב חלבונים ופחמימות). ואז טבעונות. מאז, כבר 20 שנה, אני חגה בין דיאטות לספרי דיאטות בניסיון לפצח את הסוד לחיים טובים — בריאות, עור טוב, משקל אופטימלי וכמובן, מינימום השפעה על הסביבה: כמו נשים רבות שמקדישות את הפרעת האכילה שלהן להצלת העולם, אני רוצה שהדברים שאני אוכלת ישקפו איכשהו בחירה אתית. ניסיתי צמחונות, בשר, פָּלֵיאוֹ, קֶטוֹ, מַקְרוֹביוטיקה ופִּיגֵן (פליאו צמחוני).

כעת, בשנות הארבעים לחיי, יש לי יותר ממאה כללי אכילה שליקטתי ממקורות שונים. חלק מהם ברורים ונהירים ("חיטה לבנה אינה בריאה") ואחרים מגוחכים ("עגבניות הן ין", כלומר ההפך מיאנג). לא קשה למצוא כללי אכילה כאלה: הם מצויים למכביר כהאשטגים באינסטגרם, למשל CleanEating ("אכילה נקייה", 45.5 מיליון פוסטים) או Vegan ("טבעונות", 85.3 מיליון) או AbsAreMadeInTheKitchen ("קוביות בבטן עושים במטבח", 1.6 מיליון). ישנם אלפי סרטוני "מה אני אוכל כל יום" שדוגמניות ומשפיענים מעלים ליוטיוב. גגלו ותגיעו לדיאטות ויקטוריה'ס סיקרט, דיאטות בלרינה, אפילו דיאטות שנועדו לשפר את מצבכם הנפשי. תוכלו ללמוד למה טבעונות טובה ללב, או למה קטו עוזרת להילחם בחרדה ובאוטיזם. אבל השאלה הגדולה היא: באיזו דיאטה לבחור?

‍

לפעמים אני עורכת ניסוי קטן ושואלת אנשים, "לדעתכם זה מוזר שאני אוהבת ספרי דיאטה?". אבל איש אינו סובל מהבעיה שלי, אף שכולם מומחי תזונה כיום. רוב האנשים לוקחים את תפיסת הדיאטה שלהם עם גרגיר מלח (מתברר שמלח אינו מזיק ללחץ הדם), אבל אני לוקחת הכל ברצינות תהומית. אני לא משוכנעת שאי פעם אצליח לאכול ללא סדרת כללים מדוקדקת. אחד הדברים המשמחים ביותר בספרי הדיאטה הוא תחושת השייכות, כאילו אני משתייכת לאיזו אמונה, חברה בצוות גדול יותר. אני אגוז קשה (באגוזים יש יותר פחמימות ממה שרוב האנשים יודעים, אבל הם מקור טוב לסלניום ולסיבים).

כשידיי מלאות בכתיבה, כשאני מאושרת, כשהחיים מסיחים את דעתי, אני מסתפקת בגרסה מרוככת של הלכות האכילה שלי. אבל כשאני לחוצה, אני מתחילה לזגזג בין האפשרויות, כמו חולדה שמנסה כל דלת במאמץ לצאת מהמבוך. אני עדיין כל כך רוצה לעשות את זה נכון. אני רוצה שיעצרו אותי ברחוב ויאמרו, "אבל את נראית מדהים! וכל כך, כל כך בריאה! מה הסוד שלך?". אני יודעת המון על כל תשובה אפשרית. אבל ברגעיי האפלים ביותר אילצתי את עצמי להאמין בפרדיגמות קוטביות לחלוטין, לפעמים באותו יום עצמו. אני לא מדברת על "להאמין בשטויות עוד לפני ארוחת הבוקר", אלא על "להאמין בשטויות לגבי ארוחת הבוקר". האם אפשר להיות אישיות רוחנית ובכל זאת לאכול בשר? האם עלינו למקד את זמננו בעולם בחסד ובקדושת החיים, או שעדיף לאמץ את מעגל החיים — אנחנו אוכלים חיות, ואז חוזרים לאדמה ומזינים אותן? האם כל מה שאכלתי היה טעות, באופן כלשהו?

ככותבת של ספרי פרוזה, תפקידי הוא לתהות על דברים כאלה וליצור מהם דרמה, אבל הדרמה הזו חלחלה לתוך חיי. באחת מאפיזודות הפִּיגֵן שלי מצאתי את עצמי רעבה במסעדת פסטה עם תפריט מוגבל. אחרי קערה אחת של פסטה וקינוח (למה לא?) עברתי התקף חרדה נוראי. שכבתי שעות במיטה, מיוזעת וקצרת נשימה, משוכנעת שהגלוטן תוקף את קרביי, שאני עומדת לפתח מחלה אוטו־אימונית, סכיזופרניה או זאבת. בהזדמנויות אחרות אכלתי בשר ולא יכולתי לעקור מדעתי את הגווייה המרקיבה במעיי, שאותה ביקשתי נואשות לצאת.

‍

אורתורקסיה היא אובססיה למזון "טהור" או "בריא". מתייחסים אליה כאל סוג של אנורקסיה, כיוון שרוב הסובלים ממנה מפחיתים את צריכת המזון שלהם למשך זמן; פעמים רבות הם הופכים ל"טבעונאים" חובבי Raw Food, "מִיצַאִים", שתזונתם מתבססת על מיצי פירות וירקות, או "נַבְטָנִים", שהם אוכלי נבטים. אבל ההגדרות גמישות: אורתורקסים יכולים להיראות לסובבים אותם כ"קצת טרחנים" או, כמוני, "מודעים לבריאותם". לא פעם, מי שסובל מאורתורקסיה כלל אינו נראה ככזה. חברה שאלה אותי לאחרונה אם גם אני, כמוה, מרגישה כמו מתחזה, משום שאני לא נראית כמו מישהי עם הפרעת אכילה. הבנתי מיד למה היא מתכוונת. הלוק הקלאסי של מחלימי הפרעות אכילה באינסטגרם הוא כחוש ונוּגה; אני לובשת בגדים במידה 38–40.

במובנים רבים, אני אפילו לא מתבלטת באורתורקסיה שלי בין חבריי. יש לי שני חברים טובים שסובלים מתסמונת המעי הרגיז; בשנתיים האחרונות, אחד פנה לדיאטה קינֶסְיולוגית (מנחים אותך להחזיק פריט מזון; אם אתה חש חולשה, אתה אלרגי לפריט הזה); האחרת שילמה כדי שיזריקו לזרועה זן מסוים של תולעי מעיים. חברה נוספת נוקטת דיאטה דלת פחמימות בניסיון להילחם בתסמונת השחלות הפוליציסטיות, ועוד חבר פנה לתזונת קֶטוֹ כדי להתמודד עם דלקת מפרקים. כולנו השתכנענו ביכולתנו לטפל בעצמנו באמצעות מזון, וייתכן אפילו שאנחנו צודקים. החברים שלי הם נוירוטיים, אבל זוהרים מבריאות.

בכל פעם שאני פוגשת את העורך שלי לארוחת ערב, אנחנו משווים משטרי תזונה. "בלי חיות יבשה", הוא הסביר את הטאבו העדכני שלו, בפעם האחרונה שבה נפגשנו, "ובלי חלב ומוצריו". חברה אחרת מרפרפת בין אינדקס גליקֶמי נמוך, דיאטה דלת פחמימות, וצומות. שתינו עושות כבר שנים את ה־16:8 — שיטת צום לסירוגין שבה אנחנו נמנעות ממזון 16 שעות בכל יממה. אנחנו שולחות זו לזו צילומים של מקלוני בדיקה שעליהם אנחנו משתינות כדי לבדוק אם אנחנו בקֶטוֹזיס, הנקודה שבה הגוף מפרק שומנים. חבר אחר בחר ב"דיאטת הלוחם", שבה חלון האכילה שלו מוגבל לארוחה אחת מדי יום. כולנו אוחזים במשרות ראויות בתחומי הבריאות, המו"לות או האמנויות.

‍

‍

אחרי משבר־ליקוי־החמה של 1999 קניתי שני ספרים על שילובי מזונות. קודם לכן ראיתי ספרי דיאטה רק לעתים רחוקות. הבית שבו גדלתי היה מלא ספרים, אבל לא מהסוג הזה. אחרי הכל, דיאטה היתה אחד מאותם דברים שהפטריארכיה כפתה על נשים מדוכאות בשנות החמישים, לא?

ספרי שילוב המזונות לא רק אסרו עליי לאכול חלבונים ופחמימות יחד, איסור שאני עדיין משתדלת לא לעבור עליו (ומרגישה אשמה כשאני מפרה). הם גם אמרו לי מה עלול לקרות אם אערבב אותם: לצד קלקולי קיבה ודלקות מפרקים אני עלולה ללקות בפטריית קנדידה, בחרדה, בדיכאון, במעי רגיז ובעייפות כרונית. אחד הפרקים נקרא "עד כמה אתם רעילים?". הסימפטומים שפורטו בו היו שעמום, כאבים, חוסר יצירתיות וקושי בריכוז. בדיוק אני! וכמובן, כל כותב וכותבת שאי פעם הכרתי. איזה מזל שמצאתי את הספרים האלה לפני שהלכתי לעולמי כתוצאה מהכל, ממש הכל. אבל היו שם גם סיפורי הצלחה, ואלה היו מה שחיפשתי. סיפורים על אנשים שחזרו מסף המוות, אנשים שכבר היו על ערש דווי והחלימו בזכות חמאת אבוקדו.

קניתי עוד ספרים. חלק מהם היו משעשעים שלא במתכוון. אחד החביבים עליי דן בידענות באורחותיהם של בעלי חיים בטבע. "כשהאריה טורף את הזברה, הוא לא לוקח לו תוספת של תפודים אפויים", נכתב שם. אבל, כמובן, לא הייתי אריה. עקבתי אחרי כל ההוראות, אבל לא איבדתי ולו גרם אחד של משקל. למעשה, משקלי דווקא עלה.

אם לא אריה, תהיתי, מה אני? "אשת מערות", הגיעה התשובה. בת אנוש עם קוד גנטי שלא השתנה משמעותית כבר 10,000 שנה, ושמערכות גופה לא ידעו כיצד להתמודד עם דובוני גומי או עם בייגל. בתחילה שללתי דיאטות "קדומות" בגלל כל הבשר, אבל "דיאטת דלת פחמימות צמחונית", ספרה של רוז אליוט, הפך לשער שדרכו עליתי על המסלול שהוליך אותי בהמשך לספרו של וולף. אלו היו ימים משכרים של גבינת חלומי מטוגנת וביצים ופטריות בחמאה, קערות של פירות יער וחלב. אהבתי את האוכל, ונפטרתי מרוב הסימפטומים של "עד כמה אתם רעילים?". הפסקתי להרגיש עצבנית כל הזמן. אבל לא ירדתי במשקל, אז חזרתי שוב לטבעונות.

התחלתי לחפש רמזים לגבי מה שאכלו נשים אחרות: אלו שעדיין התהדרו בבטנים שטוחות בשנות הארבעים לחייהן, שעדיין נראו כמו תמונות במגזינים, שלא השתמשו בשלושה פילטרים על כל תמונת אינסטגרם (כמו שאני עושה). אני בּוֹשה להודות שכשהבחנתי בסופרת ההודית ארוּנדהַטי רוֹי, זוהרת במסעדת המלון בפסטיבל הספרים האחרון באדינבורו, בדקתי בעניין מה היא מזמינה, והתאכזבתי לגלות שמדובר בקפוצ'ינו — אבל האם זה היה חלב סויה? חלב שקדים? חלב רגיל? בימים ריקים, מופעלת בידי עולם שמקובע על גופן של נשים, ערכתי מחקרים אינטרנטיים כדי לבחון איזה ממשטרי התזונה שאני נוקטת באמת עבד בשביל אנשים אחרים. העובדה שהם לא עבדו עליי העידה על כישלונותיי־שלי, כמובן, לא על כישלון הדיאטות.

האם הן נכשלו? ייתכן שאני נשמעת לא יציבה נפשית, אבל פיזית אני חזקה כמו שור. כשאני חולה — עניין נדיר כשלעצמו, אולי בזכות כל הקייל והוויטמינים — אני נזכרת בדבר האחרון שאכלתי, ומאשימה אותו. אבל האם ייתכן שדיאטות ה"בריאות" הללו אכן עובדות? אולי אני פשוט אמורה להיות אשה שלובשת מידה 38–40 ומצטננת פעם בשנה (ויש שנים שבהן בכלל לא). מובן שאני עומדת על המשמר נגד כל מחלה, ערוכה בכל עת עם כורכום ותה ירוק ודבש מפרחי מאנוּקָה. ואני לא רוצה להודות שאני חשה בריאה, כדי שלא לפתות את הגורל להכות בי במחלה חשוכת מרפא.

בינתיים, האינסטגרם שלי כורע תחת גישה חיובית לגוף. אני אוהבת את הזמרת ליזו, את דוגמנית המידות הגדולות אשלי גרהם, את גיבורות השרירים הרבות מספור של הקרוספיט. אבל כל אלה הן צעירות ויפות, ואני בת 47. הן מהממות באופן טבעי, ואני זקוקה לעזרה. פשוט אין לי את קו הלסת המחוטב הזה — אף שחלק ממני חושב שדיאטה יכולה לסדר זאת. מקרב הספרים החדשים שלי, אחד החביבים עליי נוגע לאכילה אינטואיטיבית, גישה שבמסגרתה את אוכלת מה שבא לך — כן, כולל ביג מק ומקופלת — בהנחה שבסופו של דבר, גופך יבקש רק את מה שהוא זקוק לו. כפי ששאלה בייאוש אחת מחברותיי, "איך זה בכלל אפשרי?".

בשבוע שעבר עמדתי בסופר והתלבטתי באורח אופייני בין אגוזי ברזיל אורגניים ובין פיסטוקים לא־אורגניים, ואז הבחנתי בשתי נערות מתבגרות. הן בחנו את עמדת מזון הבריאות, ונראו בריאות וחסונות כפי שאת יכולה להיראות רק בגיל 15. כמוני, הן ניצבו מוקפות בשפע של אוכל זול. "בואי נקנה משהו ללא גלוטן", אמרה אחת לרעותה, "זה אמור להפחית במשקל". רציתי לקטוע אותן, לומר להן משהו, אבל מה? שזה לא נכון, ושכל מוצרי הללא־גלוטן האלה מפוצצים בסוכר? שהן לא צריכות להוריד אפילו גרם ממשקלן? מה הייתי אומרת לעצמי, אם הייתי פוגשת את עצמי הצעירה לפני המסע האורתורקסי שלי? אני לא יודעת. אז בחרתי באגוזי הברזיל והלכתי, בתקווה שהן פשוט יגדלו וישחררו את התפיסות האלה. אבל ידעתי שלנוכח היקפה ועוצמתה של תעשיית הוולנס, על כל סיפוריה המפתים, אין להן סיכוי.

‍

תרגום: ליעד ליבנה