איך זה שצה"ל מוכן פתאום להראות את זוועות הכיבוש?

מתוך "מעברים". אפילו חשיפה של הכיבוש במלוא כיעורו לא מזעזעת אף אחד. צילום: יואב קליינמן

במבט ראשון מזכירה סדרת הדוקו "מעברים" (כאן), את סרטי האייטיז "פול מטאל ג'אקט" של סטנלי קובריק ו"אחד משלנו" של האחים ברבש. כמותם גם היא עוסקת במכבש הצבאי דרך עיני החיילים מהכשרתם כטירונים ועד הצבתם בחזית. אבל בניגוד לשני הסרטים הללו, "מעברים" לא עוסקת בחיילים קרביים, אלא בשוטרים צבאיים במעברי גבול. כן, יש להם נשק וחלקם יעמדו בסכנת חיים, אבל תפקידם הוא לא לנצח במלחמה, אלא לשמר את שגרת הכיבוש.

הדיסוננס הזה מודגש מאוד מהרגע הראשון: בתחילת הסדרה מקבלת חיילת תדרוך ביומה הראשון במחסום. היא וחייל ותיק יושבים בחדר מבוטן חנוטים באפודים כבדים בעוד שהפלסטינים העוברים במחסום מסתכלים עליהם כמו קופים בכלוב דרך זכוכית משוריינת ("עמידה אפילו בפיצוץ"). מיד אחר כך קופצת הסדרה לקבלת הפנים המחכה לטירוניות בבסיס, שם עומד הסמל וצועק עליהן בפאתוס שהן לוחמות שיגנו על המדינה. המעמד הזה נראה מגוחך להחריד וגורם לך לתהות מה בכלל רצה צה"ל להוכיח בכך שהרשה לצלם את הסדרה הזאת דווקא שם.

התשובה לכך נתונה בהבדל עמוק נוסף בין "מעברים" ל"אחד משלנו". שם, חקירת מוות של עצור פלסטיני נועדה להדגיש את הרוע הנתון בבסיסו של הכיבוש והצבא בכלל. במקרה של "מעברים", קורה בדיוק ההפך. נדמה שכל המטרה של הסדרה היא לשדר את ההומניות של המחסומים הללו. "המטרה שלנו היא לא לעצור אותם אלא להעביר אותם", אומרת שם קצינה לטירוניות. אנחנו רק דואגים לסדר. אנחנו הטובים פה. מפקדת הגדוד אפילו מספרת לאחת הטירוניות שמרגישה שלא בנוח עם התפקיד ביחס לדעות ההומניות שלה, כמה זה בסדר מבחינתה ושזה טוב שהיא מביאה את זה למחסומים.

אבל הדבר המדכא באמת ב"מעברים" הוא ההכרה שבישראל 2019 אפילו חשיפה של הכיבוש במלוא כיעורו לא מזעזעת אף אחד, ואת זה צה"ל השכיל להבין היטב. לאף אחד לא באמת כבר אכפת מה קורה במחסומים יותר, כך שמבחינתו למה שלא נצלם שם ונראה לכולם אילו ישראלים יפים אנחנו. אז רואים בפריים פלסטינים דחוסים בכלוב? כולה תפאורה.

‍
‍

עדשה רחבה

//

יאיר רוה

מה הביא להשתלטות של כפילים על המסכים שלנו?

מתוך "לחיות עם עצמך". הכפיל נהפך מגרסא מרושעת לשדרוג של המקור. צילום: באדיבות נטפליקס
‍

ברוכים הבאים לעתיד. "לוס אנג'לס. נובמבר, 2019" היתה הכותרת בפתיחת "בלייד ראנר" של רידלי סקוט מ־1982, שהתרחש בעתיד אפל ומזוהם שמלא ברפליקנטים: רובוטים דמויי אדם שהמתכנתים השתילו בהם רצונות, רגשות וחלומות כדי שיחשבו שהם אנושיים, וכך יהיו יעילים יותר, אבל עבור בני האדם הם היו רק עבדים. העתיד הזה הגיע אלינו, ולא רק בלוח השנה. אם תדליקו טלוויזיה או תלכו לקולנוע, תתחילו לראות כפול: יש לנו פעמיים פול ראד ב"לחיות עם עצמך" (נטפליקס); פעמיים ג'יי.קיי סימונס ב"מקביל" (yes); פעמיים וויל סמית ב"איש מזל התאומים", חמישה ספיידרמנים ב"ממד העכביש"; יקום שלם של שיבוטים בסרט האימה "אנחנו"; ותודו שהיו רגעים שבהם עשיתם דאבל טייק ולא ידעתם מתי נגמר ליאונרדו דיקפריו ומתחיל בראד פיט, שגילם את הכפיל שלו ב"היו זמנים בהוליווד".

הגרמנים קראו לזה "דופלגאנגר", כפיל. דמות ספרותית על־טבעית שמתממשת בעולם וחושפת בפנינו את הצד האפל והמרושע שאנחנו מחביאים ומדליקים מהעולם, כמו "פאוסט" של גתה. אבל החידוש בגל הנוכחי של הכפילים, הוא שהם דווקא לא גרסאות מנוולות של הגיבורים, אלא שדרוגים שלהם. הכפיל מאפשר לנו להביט בו ולא לראות את מה שאנחנו חרדים מפניו, אלא מה שהיינו מאחלים לעצמנו — החיים שאנחנו מרגישים שמגיעים לנו, שאנחנו ראויים להם.

וכך, ב"לחיות עם עצמך" ראד מגלם פרסומאי שחוק, שעובר טיפול במכון מפוקפק שאמור לשפר אותו, אך בפועל משבט ממנו גרסה משופרת ומחסל את המקור. ובגלל טעות בתהליך, המקור המהוה נותר בחיים. ב"מקביל" מגלה סימונס שיש לו כפיל בממד אחר, שהוא הגרסה של עצמו שהיה רוצה להיות, זה שהתקדם בעבודה והגשים את שאיפותיו. וב"איש מזל התאומים" סמית מגלה שמי שמגיע לחסל אותו הוא גרסה צעירה ומשופרת של עצמו.

אף שאלה שלוש יצירות שונות בתוכן, בסגנון ובטון (מקומדיה ועד סרט אקשן), בשלושתן מגיע הרגע שבו שני הכפילים נלחמים זה בזה. זהו משחק סכום אפס — האחד לא יכול להתקיים לצד השני, אבל עד מהרה הגיבורים מבינים שבכל אחד מהכפילים יש את התכונה שכה חסרה להם עצמם כדי להיות אדם טוב ושלם יותר. הם לא גרסאות משודרגות, אלא גרסאות משלימות. היין נגד היאנג.

ריבוי הכפילים והעולמות המקבילים שהציפו את הטלוויזיה והקולנוע בשנים האחרונות נראה כמו סימפטומים של סכיזופרניה קולקטיבית. היוצרים, שמדברים לא רק בשם עצמם אלא גם שואפים לייצג את הלך הרוח של החברה שבתוכה הם פועלים, מתארים עולם שנבקע לשניים: עולם שבו מה שנראה אמיתי עשוי להיות פייק. עולם ראי שבו נשיא שחור מוחלף בנשיא גזען, שבו ניאו־נאצים יכולים להיחשב אנשים טובים, ושהמושחתים והשקרנים הם המנהיגים ואנשי הכוח. עולם שחזר להעריץ את הכוחני והמפלג על פני המאחד והמכיל.

זה עוד ביטוי נוירוטי לתחושה של קריסת החלום האמריקאי, תחושת השבר והכזב. ההבטחה האמריקאית הגדולה היתה שאם תעבדו קשה תוכלו להגשים את כל החלומות ולזכות באושר, אבל המציאות היא שאם תעבדו קשה תמצאו את עצמכם שחוקים ובחובות. ולכן אפילו השדרוג שמציעים לנו הכפילים החדשים מתאים למוסר המפוקפק של העולם החדש — הם כמונו, רק עם האומץ לשקר ולרמות כדי להתקדם בחיים, לרמוס אחרים ולא להיות הנרמסים. כי בעולם של פייק ניוז מי שמנצח הוא לא זה שצודק, אלא זה שצועק חזק יותר.

‍