לאבי היה בית מלאכה קטן לייצור מברשות ומכחולים בדרום תל אביב. בתחילת שנות התשעים, כשהשתחררתי מקבע, באתי לעזור בעסק שהיה במשבר. היה לי ברור שצריך להתרחב, אז התחלנו לייבא שבלונות מארצות הברית.

ציור משוקם משנת 1928 במלון דריסקו, יפו.
‍

אני בעצמי תהיתי מי יקנה את זה, אבל הסחורה אזלה מהר. למזלנו באותה תקופה הטפטים יצאו מהאופנה ובהרבה בתים חזרו לצייר על קירות. בארץ בדיוק התחילו להיפתח הרבה חנויות יצירה, שם השבלונות שלנו היו להיט, אבל לא כל כך ידעו איך לעבוד איתן, אז הייתי מעביר סדנאות בחנויות בכל הארץ.

מה פתאום. כשקיבלנו את המשלוח הראשון של השבלונות ניסיתי אותן בחדר המדרגות של הבניין שלי וזה יצא פשוט נורא. ועד הבית רצה להרוג אותי. הייתי צריך לנסוע לארצות הברית כדי לעבור הדרכה.

ממש במקרה. לפני 20 שנה בדיוק הגעתי להופעה במרכז סוזן דלל בנווה צדק וכשהחניתי את המכונית באיזו סמטה, ראיתי קיר מתפורר ממול, ובאחת הפינות שלו הבחנתי בציורים של פרחים מבצבצים. כנראה הרוח והגשם עשו את שלהם וחשפו את הציור שהיה כלוא מתחת לשכבות של טיח. הייתי המום ועשיתי ניסיון לשחזר את הציורים שראיתי. עד אותו רגע הייתי בטוח שאין בכלל ציורי קיר בארץ.

הרגשתי שאני חייב לחקור את הנושא ופניתי למועצה לשימור אתרים, והתברר שגם הם לא ידעו שקיימים ציורי קיר בארץ. הם שלחו אותי לבניין בפתח תקווה שעבר שימור באותה תקופה וכשהגעתי לשם התחלתי לבדוק את הקירות וגילינו שם ציורים שלא ידעו עליהם בכלל. זה היה רגע של אושר. המשכתי לחקור עוד את הנושא והסתובבתי הרבה בנווה צדק, שהיא המֶכָּה של ציורי הקיר בישראל. תחקרתי כל מיני צבעים זקנים ובעלי חנויות צבע ישנות וכך גיליתי עוד ועוד קירות מצוירים. אני אדם סקרן ואובססיבי, אז כמה שנים התרוצצתי ואספתי מודיעין, זו גישה שהבאתי מהצבא.

התחום היה אז בחיתוליו בארץ. שני אדריכלי השימור הראשונים בארץ, ניצה סמוק ואמנון בר־אור, למדו באיטליה, שהיא המרכז העולמי של הענף, וחזרו לפה ללמד. אמנון פתח מסלול באוניברסיטת תל אביב ללימודי שימור והייתי במחזור הראשון שלו. פרויקט הגמר שלי היה הציורים בבתי הטמפלרים בשרונה וזה התפתח לפרויקט גדול. נעזרתי הרבה גם בחיים קפצ'יץ שהיה ראש מחלקת שימור ברשות העתיקות.

מתחילים עם מחקר מקדים אינטנסיבי, שכולל הרבה נתונים טכניים, תרשימים ותמונות, מגודל הקיר ועד המרחק בין האובייקטים שעליו. בעיקר חוקרים את החומרים שמהם עשוי הקיר, עד רמת הפיגמנט שנעשה בו שימוש. זה דומה לעבודת אדריכל. לפעמים אנחנו שולחים דגימות למעבדה בארצות הברית שעושה אנליזה כימית. תיק התיעוד כולל גם תחקיר היסטורי מקיף מאוד על הבניין.

השאיפה היא להשאיר את הקיר כמה שיותר מקורי. הכלל הוא קודם כל לשמר, ורק איפה שאין ברירה לשחזר. השימור כולל ריטוש של הקיר להסרת חלקים פגומים, קיבוע והזרקת חומרים לקיר. השחזור הוא ציור מחדש, עם הקפדה על שימוש בגוונים המקוריים ושבלונות שאנחנו מכינים במיוחד לכל פרויקט. אבל בכל פרויקט יש קטע קטן שאנחנו משאירים כמו שהוא, בלי לגעת, שיזכרו מה היה לפני שנגענו.

ארגז הכלים של משקם ציורי קיר
‍

1. מסרק גומי לציור פסים בצבעי שמן 2. מברשת שיער טבעי לציור בסטנסיל 3. מגוונים לצבעים 4. מברשת מתכת לשפשוף 5. מסרקים מפלדה לציור פסים בצבע 6. מסרק גומי עדין לציור פסי צבע בצבעי לכה 7. שפכטל לטיח 8. ספטולה אל־חלד לערבוב צבע 9. רולר גומי לציור דוגמה של פסי עץ על קירות 10. מברשות ומכחולים לציור וצביעה 11. מברשות טפיחה מגומי ליצירת אפקטים בצבעי שמן ולכה 12. סקלפלים וספטולות לניקוי, חשיפת שכבות ומריחת צבע

לא משתמשים באקרילי, שזה הצבע הנהוג כיום לצביעת קירות, כי הוא מתפורר אחרי כמה שנים על הקיר. במקום, אנחנו עובדים עם צבעים מחומר טבעי כמו טמפרה, שמבוסס על ביצים, או סילוקסן, שעשוי מסיליקה (מעין זכוכית נוזלית).

לא, יש לנו סטודיו שבו נעשית כל העבודה המקדימה שכוללת את הכנת החומרים ותכנון של הציור, כולל עבודה של גרפיקאים. לפעמים גם מביאים את הציור לסטודיו.

אם מדובר בקיר שעומד להיהרס כחלק משיפוץ, אז שוברים את החלק הרלבנטי ומביאים אותו אלינו לסטודיו. יש הרבה מקרים שתולשים את הציור מהקיר עם דבק עצמות שהוא מאוד חזק. זה עובד כמו הסרת שערות עם שעווה, מורחים את הדבק על הקיר ותולשים. בסטודיו מפרידים את הציור עם אדי מים, מחדשים אותו ומחזירים אחר כך לקיר.

המון. תל אביב לבדה היא מרכז עולמי של ציורי קיר בזכות הסגנון האקלקטי ששלט בה, בעיקר בחדרי המדרגות. רק מעטים מהציורים האלו שרדו.

מזג האוויר בארץ לא מתאים לטפטים, מה שעודד את האדריכלים שבנו את תל אביב להשקיע בנושא. כמעט בכל בניין שנבנה בעיר עד קום המדינה יש איזשהו ציור קיר.
‍
צריך להבין גם שתחום ציורי הקיר באירופה נשלט בידי ציירים יהודים, ורבים מהם עלו לארץ בתחילת המאה, כמו שמואל מלניק, שעשה את כל בניין ימק"א בירושלים. או משפחת קרול — האבא מנחם, ארבעת בניו וחמש בנותיו, שהתמקדו בבתים פרטיים ובתי כנסת. כמעט בכל רחוב בתל אביב אני מוצא עבודות שלהם, כולל יצירות שעשו לערבים אמידים ביפו, בשנות העשרים והשלושים.
‍

יש חוק שמחייב לשמר חלקים בבניינים ישנים שנמצאים בשטח ציבורי. לכן הרבה מהעבודה שלנו היא בחדרי מדרגות בתל אביב.

כן, בערך פעמיים־שלוש בשנה. בדרך כלל במסעדות שרוצות אווירה של פעם.

שיקום ציור חדר מדרגות סטנדרטי יעלה 90 אלף שקל, ועוד 15 אלף שקל על תיק התיעוד. וככל שהפרויקט גדול יותר, התשלום עולה.

פעם עבדתי יותר בשטח, אבל היום יש לי עובדים, ואני בעיקר עוסק בתחקירים ההיסטוריים. אבל העובדים תמיד משאירים לי קטע קטן לצייר בעצמי.

יש לנו עוד לפחות 20–30 שנה של עבודה. וגם צריך לעשות תחזוקה לציורים כל הזמן.

אני לא רואה בעצמי אמן, אלא משמר של תרבות חומרית. והמון דברים בעבודתי הם ביטוי אישי שלי, מההצלה של ציורים הרוסים ועד ההכשרה של אנשים למלאכה. היצירה שלי היא העבודה שלי.

yoghev.karmel@calcalist.co.il

‍