עוד ועוד מקרים של רצח נשים בידי בני זוגן מזכירים לנו שכנראה אין מילה עם היסטוריה אלימה יותר מ"בעל".
‍
כבר לפני אלפי שנים הפכו סיפורי המקרא את האליל בעל לאחד המושמצים, קשרו אותו לפולחנים מחרידים, לקורבן אדם, כולל ילדים. נראה שעם ישראל הקדום התלהב מעבודת הבעל, וזה לא מפתיע — הוא מזכיר את האל המונותאיסטי, כמעט שליט כל־יכול; הוא אחראי לגשמים, החמצן של האזור השחון, מה שהפך אותו לעליון על האלים האחרים. אבל בעוד אלוהים הוא גם נוטר, נוקם ולוחם וגם אוהב, חומל ואפילו בוכה, הבעל פחות מורכב. הוא תואר רק כהתפרצות של כוח כל־יכול. אולי משום כך המלחמה בו היתה אלימה בעצמה: אליהו שחט נביאי בעל בלי רחמים; איזבל אשת אחאב, שאחראית לפולחן הבעל, הוצאה להורג באכזריות, וכלבים אכלו את גופתה. תומכי הבעל ומתנגדיו נקלעו כולם למעגל אינסופי של אלימות.
‍
כמו זה של רצח נשים. נשים וגם גברים נרתעים מהשימוש במילה בעל לתיאור קשר זוגי, בגלל הקשר שלו לבעלות. הבעלות היא חלק ממקור ההרס, אבל גם היא מהדהדת את השורש הקדום — האל הכנעני האכזרי, עם הפולחן הנורא, שטוען את "הבעל" באלימות, מזכיר את נוכחותה המאיימת גם בימינו, כאילו בעלה של האשה תופס עצמו כישות כל־יכולה. עד שאפשר יהיה לנתץ את הפולחן הזה, לעקור את האמונה שבבסיסו.