האינטרו האפור

באופן מוזר, הירקבות על הספה מול מגוון אימתני של סדרות נחשבת למעשה זוגי משותף, ועוד משמעותי. נייר לקמוס שמאפשר לבחון את טיב הקשר. אנשים אומרים "הסדרה שלנו", כאילו הם הולידו והיניקו אותה. בתים מאיימים להתפרק כשאחד מבני הזוג עקב בסתר אחר הפרקים החדשים (ונתפס כשלא ביקש ביראה "תעשי פאוז, אני שנייה משתין", אלא קם בנונשלנט מחשיד). ועכשיו לתוך השוק הזה, המפוצץ עד התפקעות, השבע עד נמנום, הגיע שחקן חדש: אפל TV פלוס, ובקרוב גם דיסני פלוס, שיציפו בעוד ערימות של תוכן פלוס.

לתאגידים לקח קצת יותר מדי זמן עד שהבינו שהדבר היחיד שנדרש כדי ליצור סדרה זה קצת כסף וקהל שבוי. לא רחוק היום שהאתר של שופרסל אונליין יפיק לעצמו סדרות, שרק לקוחות שופרסל אונליין (פלוס) יוכלו לראות. ובמקום מדורת שבט אחת (כל עם ישראל צופה באותה תוכנית ונאלץ לדבר עליה למחרת בעבודה) נהיו 800 מדורות שבט, כולן העתקים שהולכים ונעשים מדוללים, כמו מים שמזגו בפעם השלישית לכוס שהיה בה פעם תרכיז פטל של סדרה שהצליחה בהתחלה (בנות בכלא, חבר'ה שודדים בנק, מישהי מצחיקה וגסה עושה דברים מצחיקים וגסים, שר מסתבך בתככים). מיליון סדרות שמדמות את עצמן לאיכותיות למרות שהדיאלוגים בהן נשמעים כאילו כתב אותן מחולל. ואתם תשבו, תאכלו טוסטים בתוך הגומחה הנצחית שהישבן שלכם יצר בשזלונג, ותמשיכו להתכחש לעובדה שצפייה בסדרות הורגת את הזוגיות.

בו בזמן, לסטרימינג יש מתחרה עיקש על הליבידו של הזוג הישראלי, וזה מוצר תרבות שקיים בכל בית. חשבתם שהספרות מתה? צדקתם. אבל מי שממשיכה לחיות היא הרומנסה. ולא סתם לחיות, אלא לחיות טוב (וגם לחגוג את הגוף שלה).

מה שנקראו פעם רומנים למשרתות ונקראים היום רומנים רומנטיים, הם הספרים הנקראים ביותר, ששוכבים על כל שידה כמעט. ספרים שמתחזקים קבוצות פייסבוק של עשרות אלפי נשים ישראליות, עם תוכן לא מורכב, מנקה ראש, שעושה ריסטרט אחרי יום קשה. גילטי פלז'ר, שבמקום למוטט קשרים דווקא מצית את האש ועושה לכולם בארץ את הילד הרביעי (רום? נבו? ראם?).

מדובר בהמוני רומנים שיוצאים לאור בקצב, רובם ככולם עם כריכה שחורה, ציור של ורד וליפסטיק בצדו וכותרת בפונט שהוא וריאציה מודרנית על גוטמן־יד־ברש. הם נקנים עוד לפני שהם מודפסים, הם מחזיקים בחיים את הוצאות הספרים ואת החנויות, והכי חשוב: הם מצליחים לעשות את מה שאף סדרה עם שלוש סצנות עירום לפרק לא מצליחה לעשות: להיות ארוטיים.