פשע אופנה

כשאומרים שהאינדיגו הסינתטי מציף את העיר, מתכוונים לכך פשוטו כמשמעו: שפכי הצבע מוזרמים לנחל הזורם לדונג, יובל של נהר הפנינה, מעורקי המים הגדולים בסין. התוצאות לנחל הרסניות: הוא הפך לתעלת שופכין שצבעה הכחול־עכור נראה אף בצילומי לוויין. מבדיקה של גרינפיס עולה שמי הדונג מלאים במתכות הכבדות קדמיום (ששיעורו בדגימות הוא פי 128 מהתקן הסיני), כרום, כספית, עופרת ונחושת, ובשורת כימיקלים רעילים. בשפכו של נהר הפנינה כבר לא חיים דגים.

מסין נלקחים חלק מהזוגות להו צ'י מין סיטי, העיר הגדולה בווייטנאם, שם מעניקים להם מראה משופשף על ידי כיבוס בעזרת אבנים. לקילו של ג'ינס, כשלושה זוגות, דרושים 20 ליטר מים, שנצבעים גם הם בכחול. כדי להחיש את השפשוף משתמשים בעוד כימיקלים, וגם הם מוזרמים לים במערכת של נהרות שמזינים את מי השתייה בדלתא של המקונג.

בעבר, המראה המשופשף התקבל לאחר שימוש של חמש שנים. התהליך המזורז לוקח כשבע שעות, אך מקצר את אורך חיי הבגד. "פעם לבשת ג'ינס חמש שנים עד לקבלת המראה הזה, ויכולת ללבוש אותו עוד חמש שנים אחר כך", מסבירה עיתונאית האופנה דיינה תומאס ל"מוסף כלכליסט".

"היום בארצות הברית לובשים פריט לבוש שבע פעמים בממוצע, לפני שהוא נזרק לפח — מה שלא מפתיע, נוכח איכותו הירודה. למרות המחירים נמוכים, אנחנו קונים בגדים שהם פשוט עבודה בעיניים". וכל זה במחיר סביבתי וחברתי עצום, כפי שמתאר ספרה החדש של תומאס, "Fashionopolis: מחירה של אופנה מהירה ועתידם של הבגדים".

תומאס היא מהכותבות המוערכות על עולם האופנה. את הקריירה שלה היא פתחה ב"וושינגטון פוסט", ומאז כתבה בקביעות ל"ווג", "ניו יורק טיימס", "לוס אנג'לס טיימס", "וול סטריט ג'רנל", "ניו יורקר", "פייננשל טיימס" ועוד עיתונים מובילים. על כתיבתה זכתה בשלל פרסים, ובראשם עיטור "מסדר האמנויות" שהעניק לה שר התרבות הצרפתי. היא כבר פרסמה שני רבי מכר בתחום: "Deluxe" (2007) שחשף כיצד קומץ חברות ענק השתלטו על בתי אופנת היוקרה, ו־"Gods and Kings" (2015) שעסק בעלייתם ונפילתם של אלכסנדר מקווין וג'ון גליאנו.

Fashionopolis, שכבר זכה לשבחים, הוא כתב אישום נוקב נגד תעשיית האופנה וחלקה באחריות לקטסטרופה האקלימית. תומאס טוענת כי אם הענף לא יתעשת וישנה את התנהלותו, המצב יוביל לקריסה אקולוגית בלתי נמנעת — ובמקביל להרחבת הפערים הכלכליים לממדים חסרי תקדים.

הקצב: פריט כל חמישה ימים

הטריגר שהוביל לכתיבת Fashionopolis, מגלה תומאס, היה קריסת מרכז הטקסטיל "ראנה פלאזה" בדאקה, בירת בנגלדש, באפריל 2013. באסון ההוא נספו כ־1,100 איש, רובן פועלות טקסטיל שעבדו בסדנאות יזע במבנה בעבור חברות אופנה בינלאומיות — אבל אחרי האסון, אף לא חברה אחת מהחברות הללו לקחה על עצמה ולו חלק מהאחריות.

"האסון הזה חידד את אחד הדברים שהציקו לי בתעשיית האופנה", מספרת תומאס, "קומץ אנשים בענף הופכים יותר ויותר עשירים (חמישה מ־41 האנשים העשירים בעולם הם בעלי קבוצות אופנה גדולות, א"ל), בעוד רובם המוחץ של עובדי הענף משתכרים שכר שלא מספיק למחייתם, אפילו בעולם השלישי. האנשים האלה עובדים בתנאי עבדות. אני לא קונה את התירוץ שהענף יוצר משרות במקומות שבהם יש רעב, זה פשוט לא נכון.

"הרגשתי שאני יכולה לכתוב את הסיפור הגדול של התעשייה וההרס שהיא יוצרת — העובדה שהיא בעצם מקבעת את האי־שוויון ואת רף העוני העולמי, ובמקביל יוצרת זיהום נורא. צריך לדבר על הדברים האלה, כי כולנו צריכים להתלבש בבוקר. ההתמקדות באופנה היא בעצם פריזמה לדיון על הגלובליזציה: יכולתי לכתוב את הספר כמעט על כל נושא שקשור בתעשייה ועסקים. למעשה, כששואלים על מה הספר, אני אומרת 'על האנושות בכדור הארץ'".

הניצול והזיהום, מסבירה תומאס, נוצרים בעיקר בגלל צריכת יתר עצומה. בממוצע, כל תושב בעולם רוכש כיום כ־68 פריטי אופנה בשנה. על פי "דופק תעשיית האופנה", דו"ח שנתי שמפיקים חברת הייעוץ בוסטון קונסלטינג גרופ (BCG) וגלובל פאשן אג'נדה (גוף שעוקב אחרי הנזקים הסביבתיים של תעשיית האופנה), עד 2030 אוכלוסיית העולם תגדל ל־8.5 מיליארד והתמ"ג לנפש יעלה ב־2% במדינות מתפתחות וב־4% במדינות מפותחות. במקביל, כמות הבגדים שנצרכים בעולם תזנק בכ־60%, מ־64 מיליון טון ל־102 מיליון טון בשנה.

‍

הנזק בייצור כמויות הבגדים העצומות הוא הרסני ובלתי הפיך כבר כיום. על פי ההערכות של קייט פלצ'ר, חוקרת מהאוניברסיטה לאמנויות בלונדון, מדי שנה מופקים בעולם 27 מיליון טון כותנה, שדורשים 2.5% מסך הקרקע המעובדת, 13% מצריכת קוטלי החרקים וכמויות עצומות של מים (1,540 ליטר לכל ק"ג כותנה), נפט וכימיקלים להלבנה ולקשירת הצבע, ובהם נתרן כלוריטי, נתרן תת־כלורי ומימן על־חמצני. ההלבנה פוגעת גם בסיבי הכותנה, וגורמת לבלייה מואצת של הבד והבגדים שעשויים ממנו — מה שמאיץ, בתורו, את קצב הצריכה.

לצד הכותנה, המקור הפופולרי ביותר לטקסטיל הוא סיבים סינתטיים כמו פוליאסטר, שנמצא כיום ב־60% מהבגדים; אלו מיוצרים מנפט בתהליך שמשחרר כמות אדירה של מזהמים. הסיבים האלה אינם מתכלים ויזהמו את הסביבה עוד מאות שנים.

על פי נתוני הבנק העולמי, תעשיית הבגדים אחראית ל־20% מזיהום המים ול־10% מפליטות החנקן הדו חמצני; קילוגרם אחד של בגדים מייצר 28 ק"ג של גזי חממה, ורבע מהכימיקלים שמיוצרים בעולם נועדו לענף הטקסטיל. "תעשיית האופנה אחראית לפליטות פחמן בהיקפים גדולים מאלו של התחבורה האווירית והימית גם יחד", מדגישה תומאס.

תומאס מסרבת לנקוב בשמות חברות ספציפיות ("עקב עבודתי בעיתונות", היא מנמקת, אולי ברמיזה לכוחם של מפרסמי האופנה), אבל את השמות אפשר לדוג ממקורות אחרים. הדו"ח האמור של BCG, שפורסם במאי השנה במקביל לוועידת קופנהגן לאופנה בת־קיימא, מזכיר ששלוש הקבוצות פריימרק הבריטית, H&M השוודית וזארה הספרדית, מחזיקות יחד כ־43% מנתח השוק העולמי. כותבי הדו"ח מעריכים כי אם הקבוצות הללו ינקטו מדיניות סביבתית, הן יצליחו להפחית את היקף הזיהום שהן יוצרות ב־30%.

דו"ח אחר, Dirty Fashion Report, מפורסם מדי שנה על ידי צ'יינג'ינג מרקטס פאונדיישן, גוף הולנדי שפועל לטובת קיימות בשווקי צריכה. הדו"ח של 2018 גילה כי H&M, זארה ומרקס אנד ספנסר קונים ויסקוזה ממפעלים מזהמים באסיה. ויסקוזה מוצג כמוצר עם ערכים סביבתיים, אבל הדו"ח חשף כי בייצורו משתמשים בשורת כימיקלים מסוכנים.

המודל: לבש וזרוק

תמונת הנזק אינה שלמה בלי ההבנה של מודל האופנה המהירה (Fast Fashion), שמניע את הענף. תחת המודל הזה, יצרניות אופנה פועלות לעיצוב קולקציות בקצב מסחרר, העברתן לנקודות המכירה במהירות גבוהה, ושימוש בטכנולוגיות מתקדמות כדי לזהות מתי הן מיצו את עצמן ויש להחליפן. במקביל, ירידה מכוונת באיכות הייצור מקצרת את אורך חיי הבגדים ומאלצת את הצרכנים לקנות עוד ועוד בגדים. כך, אמריקאי ממוצע קנה ב־2018 פי חמישה בגדים ממה שקנה ב־1980.

מי שהביא את המודל הזה לשיא שכלולו, מסבירה תומאס, הוא אמאנסיו אורטגה, בעלי זארה ומי שהונו, 70 מיליארד דולר, הופך אותו לאחד מששת האנשים העשירים בעולם. אורטגה הקים את רשת זארה בספרד, אבל היה חלוץ בהעתקת הייצור אל מחוצה לה, תחילה למרוקו ואחר כך למדינות מתפתחות אחרות. הוא גם היה חלוץ ביצירת רשת שחולשת על כל שרשרת האספקה (עיצוב, ייצור ומכירה), מה שסיפק לו גמישות עצומה: אם המכירות של קולקציה אינן עומדות בציפיות, זארה תחליף אותה תוך שבוע באחרת, שתעוצב בהתאם למה שכן הולך בשוק. וכיוון שעלויות הייצור אפסיות, אפשר להשליך את הקולקציה הכושלת לפח בהפסד זניח, אם בכלל.

התוצאה היא שבעשרים השנים האחרונות, כמות הבגדים שאנחנו זורקים הוכפלה פי שבעה. בכל העולם נזרקים מדי שנה שני מיליון טון של אופנה — רובם מועברים לאפריקה. "הרציונל הוא שזאת יבשת ענייה, ואנחנו באים לעזור לה", מסבירה תומאס. אבל הקנייתים משלמים ביוקר, הן כיוון שהיצף היבוא מחסל את תעשיית הטקסטיל המקומית, והן כיוון שרוב הבגדים שמועברים למדינה נותרים ללא דורש, ומועברים למזבלות. "למרות שהם קונים את הג'ינס בזול, ב־2018 הקנייתים שקלו לעצור את יבוא הבגדים, אבל ארצות הברית איימה בחרם מסחרי, וקֶניה חזרה בה ושבה להיות פח הזבל של העולם המערבי".

הפגיעה בתעשיות המקומיות חמורה במיוחד, כיוון שהצמיחה בענף הפכה אותו לספק משרות מוביל: כל אדם שישי בעולם מועסק בתעשיית הביגוד. רוב המועסקים בענף הן נשים, ו־20% מהם הם ילדים. "בשנה האחרונה נחשפנו לסדנת יזע של ילדי פליטים סוריים בטורקיה. בסרי לנקה פגשתי עובדת שלקחה הלוואה מהחברה שבה עבדה כדי לממן טיפול שיניים. כשלא הצליחה להחזיר את ההלוואה, היא נאלצה לעבוד בזנות. המתפרה שבה היא עבדה מייצרת בגדים לשורת מותגים מוכרים".

המפתח: בגדים יקרים יותר

כדי לצאת ממעגל הקסמים, טוענת תומאס, דרוש מודל חדש. בספרה היא סוקרת שורת מעצבים וחברות הפועלים לשינוי המגמה הן באמצעות חזרה למלאכות מסורתיות והן באמצעות טכנולוגיות כמו הדפסת תלת ממד, עיבוד ג'ינס נקי, ייצור חכם, היפר לוקאליזם, מיחזור בדים וגידול חומרים במעבדה. בין היתר, היא עורכת ריאיון מרתק עם מעצבת העל סטלה מקרטני, שהפכה את המותג שלה לבר קיימא. המסקנה שלה היא שכדי להפסיק את ההרס, על ענף האופנה לחזור לייצור מקומי ולייקר את הבגדים.

זה לא מזכיר לך את השיח של דונלד טראמפ? הוא הרי רוצה להעלות מכסים ו"להחזיר את אמריקה לתהילתה" באמצעות ייצור מקומי.

"זה דבר אחר לגמרי. טראמפ דוחף להחזיר אנשים מאה שנה אחורה. הוא רוצה להחזיר אנשים כמו כורי פחם למשרות העבדות שלהם, אבל אי אפשר להחזיר את המציאות אחורה. החזון שלי הפוך: אני מציעה לקחת את מפעלי הטקסטיל הישנים שיושבים ריקים, להכניס להם טכנולוגיה חדשה ולהכשיר אנשים שיעבדו בחדרי מחשב".

זה לא יספק תעסוקה להרבה מאוד אנשים.

"אתה צודק. אבל לפחות במקום 3,000 מובטלים שעבדו בעבר באופנה, אעסיק 300. גם זה משהו".

אפשר ליישם את פתרונות הקיימות שאת מציגה באופן רחב היקף? הם לא טיפה בים?

"סטלה מקרטני הוכיחה שיש היגיון עסקי ורווח במעבר לחברה נקייה יותר. צריך להבין שהזיהום והזבל שאתה מייצר שווים כסף, ומישהו יצטרך לשלם עליהם. אתה גם יכול לחסוך בחומרי גלם. בסופו של דבר, אם תחשוב על זה נכון, תוכל גם להרוויח".

רוב הפתרונות שלך יעלו את מחיר הביגוד. זה יפגע בעניים, שלא יוכלו לקנות בגדים.

"הבגדים חייבים להתייקר. היום אנחנו משלמים בעבורם את אותו מחיר ששילמנו לפני מאה שנה: מחירי הדיור עלו, מחירי המזון עלו, רק מחירי הבגדים ירדו. והסיבה לכך שזה כל כך זול היא ש־98% מהעובדים בענף אינם מקבלים די שכר כדי להאכיל את משפחותיהם, בשעה שאנחנו קונים בגדים, לובשים אותם לרגע ואז זורקים אותם. אם היינו מכבדים את העובדים האלה היינו משלמים להם שכר הוגן, ואז מחירי הבגדים היו גבוהים יותר וכתוצאה מכך היינו מעריכים גם את הבגד. היום אתה משלם עשרה דולרים לבגד של זארה, וכבר לא משתלם לשלוח אותו לניקוי יבש. אתה פשוט זורק וקונה חדש.

"מערכת שמאפשרת לקומץ אנשים כמו אורטגה להיות עשירים בצורה יוצאת דופן, בזמן שאנשים בבנגלדש מתים מרעב ובאסונות כדי שלאדון הזה יהיה יותר כסף, היא מערכת מעוותת. אז כן, צריך להעלות את מחיר הבגדים".

איך תגרמי לזה לקרות?

"על ידי יצירת מודעות. לשם כך כתבתי את הספר. המון אנשים שקראו אותו אמרו לי שלא ידעו שכך זה מתנהל. אפשר ליצור תגי איכות לבגדים שידווחו על חברות שמנצלות עובדים ומשתמשות בכימיקלים רעילים. אם אנשים יסתכלו על חולצה ויאמרו 'אני לא מוכן לקנות אותה, בגלל שהיא גורמת נזק עצום', אפשר יהיה לשנות דברים".