בכל יום כזה, שהפך תדיר בשנה החולפת, אני מוצאת את עצמי נמעכת בתוך כלי תחבורה ציבורית שונים עם המוני בני גילי שעברו למרכז, אך לא שינו כתובת. לי יש מבט נוגה שמשתקף אליי מחלון הרכבת, להם יש ראסטה בזקן. הם עושים את כל הדרך הזאת כדי להצביע ואז לאכול עם ההורים בחומוס אבו יוסף בפרדס חנה, אני עושה אותה כי אני מכורה לתחושה של נסיעה בתחבורה ציבורית בין־עירונית: ציפייה של שעה וחצי שאחריה אצא מהרכבת בחזרה לנעורים שלי. שם אני אשים פתק של מפלגה שלא נשאר בה אף אחד שאני מעריכה, בקלפי במתנ"ס שבו ילד מהכיתה חטף בבת מצווה שלי חתיכת תקרה בראש.

קולו של כרוז הרכבת קטע את מחשבותיי. בגלל מה שטויח כתאונת רכבות, הובהר לנו שהרכבת צפונה תגיע רק עד הרצליה. מעניין מאוד, מעניין מאוד. ברור לכל שמדובר בעבודה של The Man, כדי שכל הצעירים מאזורי חיוג שמאל (08 ו־04) לא יצביעו.
בלית ברירה כולנו נשפכנו החוצה, למסוף 2000. היו הרבה מאיתנו, לפחות מנדט, ונהגי האוטובוסים נבהלו מהכמות וסירבו להעלות נוסעים. כמו נערי פרובינציה שסיימו יום כיף בתל אביב, כולם התחילו לדפוק על הדלתות באמוק ולבקש שיכניסו אותם, אפילו רק לתא המטען, כי אף אחד לא רוצה להישאר על נמיר כשמחשיך, להטעין את הטלפון בארומה, לצפות במשדרי הבחירות על ספסל ברחוב, בקור, ולהידרדר ככל הנראה לסם.
האפשרות להצליח להגיע לחריש כדי להצביע התפוגגה. בן רגע הפכתי מוגבלת בניידות. אמנם לא מהסוג שעליו אני חולמת, עם חשד קורונה וחופשת חלומות בת שבועיים, אבל עדיין מוגבלת בניידות, שהתחבורה הציבורית על שלל גווניה סירבה לנייד אותה.

הצעירים סביבי עושים את כל הדרך הזאת כדי להצביע ואז לאכול עם ההורים בחומוס אבו יוסף בפרדס חנה. אני עושה אותה כי אני מכורה לתחושה של נסיעה בתחבורה ציבורית בין־עירונית: ציפייה של שעה וחצי שאחריה אצא מהרכבת בחזרה לנעורים שלי

קלפי המוגבלים הקרובה בעיר מגוריי החדשה ממוקמת בבית אבות. לכי תצביעי על העתיד שלך, כשאת רואה בעיניים איך הוא ייראה. המקום נראה כמו אחרי הפגזה והסימבוליקה צעקה מהקירות. פסעתי לאורכם של עוד ועוד מסדרונות, ובכל מקום נמצאו קשישים וקשישות חצי מעולפים שסימנו לי מיד בלי שביקשתי: עד סוף המסדרון. והמסדרון סירב להיגמר. בכל מקום היו אקווריומים ללא דגים, שבתוכם נתמכו בחצץ תמונות של הרמטכ"ל, ראש הממשלה והנשיא, לצד חוזה המדינה ומהטמה גנדי. מולם היו יונים מעוכות עשויות חמר, עם מגן דוד שצויר עליהן בגואש. יוני שלום גידמות.
בסוף מסדרונות הביעותים התגלה החדר שהוקצה למשימה הדמוקרטית. מחוץ לו ישב שומר, בחור בן גילי, שקוע בכיסא פלסטיק ובחם־צוואר. שאלתי אותו "למי להצביע?" הוא ענה "למי חשבת?". גיליתי לו. הוא הסתכל בחשש לצדדים, ואז לחש לי "לא יודע, אבל מה שחשוב ־ ־ ־", הוא הסתכל אחורה שוב, והמתיק בידענות: "רק לא למפלגה קטנה. חראם".
נכנסתי להצביע. הצהרתי שאני מוגבלת בניידות. מושג ערטילאי במתכוון. למה הכוונה, לנכות פיזית? אין לדעת, בכל זאת הרגשתי כמו פושעת ורמאית, אבל זרמתי. וואלה, הרגיש נעים. הרגיש ישראלי כזה.

נסתי אל מאחורי הפרגוד, וגם משם צעקתי למשגיחי הקלפי "למי להצביע?". רציתי להיות סוף־סוף אני החדשה. לא להצביע מתוך חלומות נעורים, אלא מתוך קשיי היום־יום של עולם המבוגרים: פנסיות, מיסוי עצמאים, ביטוח אבטלה, מס דירה שנייה. אבל לא משנה כמה רציתי ומה תכננתי לעשות, בסוף הצבעתי את ההצבעה האוטומטית הרגילה שלי, שלא אומרת יותר כלום, והגחתי עם המעטפה הכחולה הקטנה אל החדר המואר בפלואורסצנט.
אחת המשגיחות שאלה אותי מי עושה לי ציפורניים. גיליתי לה. אני שאלתי אם לסגור את המעטפה, וחבורת המשגיחים אמרה כמעט במקהלה "אם בא לך". היתה אווירה של חאווה. אמרתי, "אבל אם ישנו לי את הפתק?", והם ענו לי, "מה, את לא סומכת עלינו?". קצת קיוויתי שישנו לי את הפתק. לא הבנתי אם הם עובדים עליי. שוב הרגשתי חנונית. סגרתי את המעטפה שהחזיקה בתוכה פתק, שמייצג כמה מחשבות שחשבתי באופן כללי מאוד בתיכון לגבי כלכלה וחמלה, ותחבתי אותה בתוך ארגז הקרטון הכחול הדמוקרטי.
נפלטתי מבית האבות בתחושת מועקה. אמנם מצביעים למפלגה כמו שאוהדים קבוצת כדורגל, אבל כאן לבחירה יש השלכה על שאר המדינה. המחשבה שהקול המהוסס שלי שקול לקולם של אלו שבטוחים במיליון אחוז בנבחר שלהם הלחיצה אותי.

אבל אני לפחות מילאתי את חובתי. התייחסתי למשימה בכובד הראש הראוי. כשיצאתי לרחוב והתיישבתי בבית קפה מפוצץ ברמת גן, בחור בשולחן הסמוך אמר "לא מצביע, תעזבו אותי". אשה זרה משולחן אחר צעקה עליו "אתה כן תצביע", ומעוד שולחן הצטרפו עם "תקום להצביע", ועוד ועוד, עד שכל יושבי בית הקפה צעקו עליו בקריאות קצובות "תצביע, תצביע". בחיי, אמיתי.
הבחור לא התרגש, רק קם וצעק עליהם בחזרה "לא מצביע". הסובבים עברו מציווי לשכנוע. היו שהציעו לו לשים פתק לבן, והיה אחד שאפילו אמר "אני אתן לך 50 שקל אם תצביע", ואחת שאמרה "גם אם אתה מצביע משותפת, העיקר שתצביע. זה מימוש זכותך הדמוקרטית". אבל הוא לא קם, ולא מימש את זכותו הדמוקרטית להצביע, אלא רק את זכותו הדמוקרטית לעשות מה שבראש שלו.
היה אפשר לראות באירוע רגע מזוקק של ליברליות מול שמרנות, של ריבונות מול כסף, של קונפורמיות מול פריצת גבולות. בפועל, זה היה רגע נודניקי משפחתי. כאילו כל יושבי בית הקפה היו הורים ודודים ודודות של האיש המסכן שרצה לשתות את האספרסו שלו בנחת. הבחירות האלה היו בסימן שיסוי של שבט בשבט, אבל לא שיסוי ולא נעליים. בסוף אנחנו משפחה.
הם לא הצליחו להשפיע עליו. האיש היה מרדן ועקשן, והבנתי אותו. הוא לא רוצה. לא בא לו. ברור. גם לי לא בא מלא דברים. גם לי בא לטרוק את הדלת של החדר שלי בבית של ההורים ולשבת שם עד הלילה כשרע לי. אבל אני מוגבלת בניידות. גם במרחב, אבל גם בזמן. אני לא נוסעת עוד ברכבת לצד שדות הכותנה או הכרוב, תלוי בעונה, שלמרגלות אנדרטת מג"ב על כביש 65. אפילו לא קרוב. אני חיה ברמת גן. זהו. נגמרה חריש, נגמרה הילדות, נגמרו העלומים. הגיע הזמן להחליף כתובת.
‍