כבר 16 שנה שרון רז (51) מצלם בניינים נטושים. אלא שפתאום אחזה בו בהלת מוות, ההכרה שהאבדון של הבטון עלול לאחוז גם בו. "אני מתכנן ספר של הבניינים כבר שנים וזה התעכב", הוא מספר, "אבל לפני חמש שנים אמא שלי נפטרה. היה לה סרטן צוואר הרחם, וזו היתה היעלמות מהירה — חודש וחצי אחרי הגילוי היא כבר לא היתה. אחרי מותה הבנתי שאני לא יכול לתת לצילומים שלי, ויש 100 אלף כאלה, להירקב בהארדיסק. יש 80 אלף צילומים שאף אחד לא ראה כי לא העליתי אותם לבלוגים שלי. אם מחר אני הולך פייפן לא יהיה ספר, אני איעלם כמו שהבניינים שאני מתעד נעלמים, וכמו שאמא שלי נעלמה".

"בניינים נטושים זה לא עצוב, זה דבר מאוד יפה. רק נשים יותר יפות מזה. ההזנחה הזאת, של הצמחייה שחודרת פנימה עם הזבל והעזובה, היא יופי שהעיניים שלי פשוט משתוקקות לו. השילוב של היופי והעצב הוא חיי. אני אדם מעט מלנכולי, והמקומות האלה מייצגים את המלנכוליה. זה לא מתוך נוסטלגיה, אני לא נוסטלגי, ואני גם לא מתחבר לכל הקטע ההיפסטרי שיש עכשיו, עם הגרפיטי ובניינים נטושים שעושים מהם פרסומת או פעילות פופ־אפ, ואלפים עומדים בתור כדי לראות גרפיטי בבניין נטוש. זה שטחי. אני רואה בניינים נטושים כל הזמן, ולבד, גם עם גרפיטי. גם גדולי האמנים ציירו חורבות".

"גם אם הייתי מתכנן מאות בניינים זה היה מתגמד לעומת צילום של מקום כזה שכבר לא קיים ובזכותי הנכדים של הנכדים שלך יוכלו לראות אותו. אני בספק אם עד אז עוד יזכרו בכלל מה זה בית קולנוע או בית הבראה, אבל אני יודע שהתמונות שלי יישארו גם אחריי, וזה שווה יותר מלבנות בניין שאפשר להרוס אותו. אני רואה בעצמי אמן שהאמנות שלו היא הבניינים, לא הצילום עצמו, ואני רוצה גם להציג במוזיאונים.
‍
"תיעדתי מבנים מכל סוג אפשרי: מגורים, מפעלים, בתי עם, חדרי אוכל ועוד. אבל מבחינתי זה קודם כל בתי הקולנוע והתיאטראות. בקולנוע ובתיאטרון יש הוד והדר שעומדים בקונטרסט כל כך עוצמתי למבנה הנטוש שנותר בסוף. ואחד הקולנועים, אורון בפתח תקווה, הוא אחד הפספוסים הגדולים שלי. זה היה קולנוע ילדותי, והוא נהרס הרבה לפני שנכנסתי לעניין הזה כך שלא הספקתי לצלם אותו. עד היום אני חולם על הבניין הזה בלילות, חולם שאני מסתובב שם עם מצלמה ובכל פעם אני רואה שם משהו חדש. אפילו קעקעתי על הזרוע את צורת הבמה של הקולנוע כפי שאני זוכר אותה".

"סבא רבא שלי מרדכי שלום סימקין היה בן למשפחה ותיקה בפתח תקווה וממייסדי תעשיית הקרח בארץ. הוא הפעיל בית קירור גדול בפתח תקווה, וכילד אני עוד זוכר את המקום עובד. אחרי שנים הבניין ננטש, וכשנודע לי שהוא עומד להיהרס נסעתי לצלם אותו. צילמתי כמה תמונות מהמכונית, אבל הבן הקטן שלי ישב מאחורה ועשה קצת רעש ולא יכולתי להמשיך לצלם. אמרתי לעצמי שאחזור בעוד כמה ימים לצלם עוד, יותר בנחת, ואחרי כמה זמן הגעתי ובום! אין בניין. הבנתי שאתה לא באמת יודע מתי יגיע הדחפור, ואם לא צילמת — זהו, אין שום זכר, וכאילו המקום לא היה. זה היה הרגע שקלטתי שאני לא סתם מצלם להנאתי, אני מתעד. עד היום יש בתי קולנוע שפעלו בישראל ואין להם שום תיעוד מצולם, וזה מוציא אותי מדעתי. עד היום אני מקבל לפעמים מכות בדמות כל מיני מבנים שאני מגלה שנהרסו ושפספסתי אותם".