חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// אפליקציית אלקטור כאן כדי להישאר /// הריבית חשפה את החולשה של טראמפ /// הקורונה מביך את המשק הישראלי /// ליאיר אבידן יש אתגר קשה
כלכלת המגפה
שקיפות בימי קורונה
קו ההגנה הראשון של חברות ישראליות נגד הקורונה היה בליץ של הודעות למשקיעים. הספק שלנו בסין עוד לא חזר לפעול, אנחנו פועלים למצוא ספקים אחרים, לא תהיה השפעה מהותית, נוסיף ונעדכן בהמשך — רוב ההודעות היו דומות להפליא זו לזו. אבל חלק מהן יצאו כבר לפני חודש, ומאז החברות האלה שותקות. אין התפתחויות? המלאי אזל? יש ספקים חלופיים? הספק המקורי חזר לחיים? מה קורה? לך תדע. ומה, למשל, עם התפתחות הקורונה באירופה, ההשפעה על השווקים, התגובות במניות מסביב? דממה מצד המנהלים. וזה מביך.
הגענו לשלב שבו נדרשת התערבות של רשות ניירות ערך והיו"רית ענת גואטה. הקורונה הוא משבר חובק עולם, עם השפעות כלכליות מיידיות וארוכות טווח, אולי מחולל מיתון. הווירוס יפגע קשות בלא מעט חברות, והן צריכות כמובן לא רק לפעול לצמצום הנזקים — אלא גם לעדכן את המשקיעים. הם צריכים לדעת הכל, ומהר. גם לצרכנים אגב מגיע לדעת כמה שיותר, ובמהירות. ולא, אין סיבה שהם ישלמו יותר, לידיעת יבואניות החשמל וחברות המזגנים שכבר העלו מחירים. זה כבר לא מביך, זה מגעיל.
/// גולן פרידנפלד
הורדת הריבית
מבהילה יותר ממגפה
דונלד טראמפ הוא איש עסקים יותר משהוא נשיא. הכלכלה מבחינתו היא מגרש המשחקים, ושוק המניות הוא חזות הכל, החלום האמריקאי בהתגלמותו. עד היום זה עבד: למעט גיהוקים נקודתיים, השוק דהר קדימה, ושנות הנשיאות שלו היו גן עדן למדדים. ודווקא כעת, כשהיה נדמה לו שניצח במלחמת הסחר מול סין, בא הקורונה, וייצר את ההתמודדות הכלכלית המשמעותית הראשונה של הנשיא טראמפ, עם ירידות חדות בוול סטריט.
לא ברור עד כמה פנינו אכן למשבר, והירידות חדות גם משום שהשווקים יהיו בשיא, יש שיאמרו שיא מנופח. אבל איפוק מעולם לא היה הצד החזק של טראמפ, וכשזה נוגע בתחום שהוא רגיש לו במיוחד, טראמפ מיהר השבוע לשלוף ולחץ על הפד להוריד את הריבית ב־0.5%, מחוץ למועד הדיון הרגיל בגובה הריבית. אבל מה שעובד במיקרו לא עוזר במאקרו; הסוחרים בוול סטריט קורצו מאותו חומר של טראמפ, וההחלטה הבהולה לא היתה מבחינתם טיפול חירום לעצירת דימום, היא היתה אקט מבוהל של אדם ששלף ראשון. בעיניים של משקיעים, זה מלחיץ אפילו יותר מהקורונה.
/// סופי שולמן
אפליקציית אלקטור
המנצחת האמיתית
"אלקטור" היה המסר המרכזי של בנימין נתניהו בשבועות שקדמו לבחירות. הוא חזר עליו שוב ושוב בכל מפגש עם פעילים וגם ברשתות החברתיות, קרא לאנשים להוריד את האפליקציה, להירשם ולהתחיל להשתמש בה כדי לאתר תומכים פוטנציאליים ולדרבן אנשים להצביע מחל. השימוש באפליקציה עורר ביקורת, מאגר הבוחרים שהוזן אליה דלף פעמיים, אבל נתניהו דבק במסר. עם אלקטור, הוא הבטיח לפעילים, נוכל להחזיר לליכוד את המנדטים האבודים, לגייס את הקולות של מי שנשארו בבית בבחירות הקודמות.
המסר נקלט, והפעילים הנאמנים השתמשו באפליקציה, בימי השכנוע האחרונים שלפני הבחירות וגם בקלפיות עצמן. אם בקלפי ישב משקיף מטעם הליכוד, קרוב לוודאי שהיתה לו האפליקציה ושהוא עדכן בה כל מצביע ומצביע, מה שסיפק לליכוד מפה חיה של היקף ההצבעה בכל שכונה ואפשר להתמקד בעידוד מצביעים באזורים החלשים, עד רמת האדם היחיד. ולאפליקציה הזאת, לקלות הניטור והעברת המידע, יש תפקיד בהישג המרשים של הליכוד בבחירות. מוטרדים מעצם השימוש באפליקציות כאלה? חוששים מדליפות? תתרגלו לחיות עם זה. לאף אחד לא אכפת — והאפליקציות האלה משרתות את המטרה שלהן היטב. הן יהיו כאן גם בכל אחת ממערכות הבחירות הבאות.
/// עומר כביר
המפקח על הבנקים
הקץ לסולידיות
יאיר אבידן יצטרך להפתיע. המינוי שלו, השבוע, ליורש של חדוה בר בפיקוח על הבנקים אינו מינוי מפתיע, הוא לא מגיע כמי שאמור לנער את המערכת. לאיש יש ניסיון של עשרות שנים בבנקים לאומי, הפועלים ודיסקונט, הוא מכיר את השוק היטב, ומי שעבדו איתו מדברים על אדם שדוגל ביציבות ובהמשכיות עסקית. כל כולו משדר סולידיות יבשה. זו האסכולה הישנה, מה שהיה הוא שיהיה.
אבל הבנקאות בכלל והפיקוח על הבנקים בפרט לא יכולים ללכת עם מה שהיה הוא שיהיה; גם בר לא הסתפקה בלשמור על יציבות הבנקים ועל ההמשכיות העסקית. היא דחפה את הענף לעולם הדיגיטל, שינתה את מפת האשראי, קידמה את דירוג האשראי האישי. אבידן יצטרך לעשות מהלכים משמעותיים לא פחות, ובראשם להצליח דווקא לשבור את הקיפאון המרכזי בענף, זה שמרגיש הצרכן — כלומר לרסק את הבונקר של הגדולים שלא מאפשר תחרות אמיתית. אם צריך לכוון אותו למטרה אחת שהוא יצטרך להתגאות בה בסוף, אפשר פשוט לומר לו: אבידן, קבל החלטות שיובילו להוזלת הריביות והעמלות. אלה לא זמנים לסולידיות.
/// רחלי בינדמן
מילת השבוע
//
דור סער־מן
האם שם של מפלגה יכול לשנות את ההיסטוריה?
הרשימה המשותפת הוכיחה בשנה האחרונה איך שם של מפלגה — כשהוא נושא משמעות, ועוד משמעות חיובית מאוד — יכול להיות העוגן הערכי שלה, ומגנט חזק של מצביעים. במידה רבה השיתוף של המשותפת נכפה עליה: העלאת אחוז החסימה אילצה את הפוליטיקאים לאחד לרשימה אחת מפלגות שונות זו מזו, שנבדלות בגישתן לשלל סוגיות שמעסיקות, ומחלקות, את הפלסטינים אזרחי ישראל: דת, קומוניזם, לאומיות, שוויון, מאבק, שמרנות, פיתוח, זהות ושייכות. מה משותף לחד"ש, בל"ד, רע"ם ותע"ל? בעיקר החיפוש אחר שותפות והשתתפות.
לא בכדי אנשי הרשימה בחרו לקרוא לעצמם "המשותפת". אם הם היו "המאוחדת", זה היה סתם עוד איחוד, כמו בימין ובשמאל. כמעט בלוק טכני. כמו ממשלות אחדות, לא ממש מופת לשיתוף פעולה. "הליכוד", למשל, זה יותר חזק מ"איחוד". ב־1973 מנחם בגין ואנשיו הבינו שצריך למתג מחדש את גוש חירות־ליברלים (ונספחים); גח"ל זה לא להיט, גם גוש לא, ואיחוד זה פרווה. כך נולד הליכוד, והיה למותג — אנחנו מלוכדים, תפורים זה לזה. מערכת בחירות אחרי שנולד הוא כבר חולל מהפך היסטורי ונהפך למפלגה החשובה במדינה. התפיסה של ליכוד שורות עדיין מופנמת עמוק בגוש הימין.
האם יכול להיות שהשם רב־הכוח של המשותפת יחולל גם הוא היסטוריה? שיתוף מעיד לא רק על חלקים שנמצאים זה לצד זה, אלא גם על המחויבות שלהם לעבוד יחד כדי להצליח ליצור משהו מסך חלקיו; ובניגוד לחיבורים האחרונים במפלגות היהודיות, במשותפת יכולים להתגאות בהצלחה שעשויות להיות לה השפעות עמוקות וארוכות טווח: ההכרזה על שיתוף פעולה פנימי הובילה להגדלת השותפות בין יהודים לערבים בציבור הרחב, ומבהירה היטב שהמיעוט מתעקש להגדיל את ההשתתפות שלו בשלטון.
