ממה נמות השבוע?

ד"ר קרן לנדסמן

לתת ביס בחולדה ולחטוף קדחת לאסה

שם מדעי: Lassa fever
איפה אותר: ניגריה
מקור הרוע: חולדות

מה קרה?
אם אי פעם חסרה לכם סיבה לא להתיידד עם חולדה — הכירו את קדחת לאסה. מתחילת השנה מתו בניגריה כבר 154 איש מהמחלה שנגרמת מהמכרסם המפוקפק. כמו כן יותר מ־8,000 אנשים נמצאים בבידוד משום שהיו במגע עם מישהו שחלה בקדחת.

מה זה בכלל?
קדחת לאסה נגרמת על ידי וירוס שמועבר במגע בשתן וצואה של חולדות או באכילה (כן כן) של חולדה נגועה. הווירוס יכול גם לעבור במגע עם הפרשות של אדם נגוע כמו דם, קיא וצואה.

מה זה עושה?
הקדחת היא חלק ממשפחת הקדחות המדממות, ובהתאם גורמת לדימומים במערכות גוף שונות. היא דומה לאבולה, אבל הרבה פחות קטלנית ממנה. המחלה מתבטאת תחילה בחום גבוה, כאבי שרירים, כאבי גרון וכאבי ראש. רק אחר כך מופיעים הסימנים הקשים יותר כמו הקאות ושלשול, דימומים מהלוע, האף, מערכת העיכול ועוד. לקראת סוף המחלה יש ירידה בהכרה, פרכוסים, ולבסוף מוות.

מה הסיכוי למות מזה?
למרבה השמחה רק 1%.

מה עושים נגד זה?
החדשות טובות הן שיש תרופה! הטיפול באמצעות ריבאווירין, בפרט בשלבים מוקדמים של המחלה, הוכח כיעיל בטיפול בה. החדשות הרעות הן שהתרופה אינה זמינה כל כך בניגריה. ולכן ההמלצות החמות למטיילים בניגריה הן: לא ללון במקומות מוכי מכרסמים; לא לאכול מזון שחשוף למכרסמים; להימנע מלגעת בקיא או צואה של בני אנוש בידיים חשופות; ובעיקר — מפתים ככל שיהיה — לא לאכול סטייק חולדה, שניצל עכברוש, סשימי מכרסמים ודומיהם.


ד"ר קרן לנדסמן היא מומחית באפידמיולוגיה ובריאות הציבור וחברה בעמותת מדעת


בשביל מה נחיה השבוע?

יותם יעקובסון

להתיידד עם חבורת בבונים זהובים

איפה: הרי סימיאן, אתיופיה
מתי: נובמבר
איך מגיעים: טיסת פנים מאדיס אבבה לגונדר,
ומשם ברכב או ברגל לשמורה

בימים אלו מסתיימת העונה הגשומה בצפון אתיופיה. הרכסים מוריקים והמפלים זורמים בשצף. זוהי ללא ספק העונה הטובה ביותר לטייל בהרי סימיאן ("הצפוניים" באמהרית). שיפולי הרכס הדרום־מערביים מתונים יחסית, אך שוליו הצפוניים והמזרחיים נחתכים כמו באבחת סכין על ידי קו מתפתל של מצוקים שגובהם מגיע גם ל־1,500 מטר. הפרשי הגבהים המסחררים ותצורות הנוף הסלעיות, המשוננות והמחודדות יוצרים מראות מכושפים. את הקסם משלימים מפלי מים שנופלים מגובה מאות מטרים, נשרים הדואים למרגלות הצוקים, עורבים עבי מקור שלא יודעים פחד, יעלים המדלגים בין הסלעים, בבונים זהובים ידידותיים וחלבלובי ענק שנראים כאילו נלקחו מספר אגדות.

לאורכו ולרוחבו של הרכס מסלולי טיול שונים. רובם מחייבים לינה בתנאי שטח ומאמץ פיזי, אבל התמורה משתלמת: נופים מגוונים, כפרים נידחים מסורתיים ושקט מופתי שמופר רק על ידי קריאות הציפורים ושאון המפלים. ויש גם קשר יהודי: לפני כ־1,600 שנה, במקביל להתנצרותה של אתיופיה, הרי סימיאן הנישאים היוו מעין מובלעת יהודית. המלכה המיתולוגית יהודית שלטה פה ביד רמה בסוף המאה העשירית והצליחה להדוף מתקפות של הממלכה החבשית ואף לכבוש את אקסום, בירתה. בתחילת המאה ה־17 סופחה המובלעת היהודית לממלכה הנוצרית. היהודים זנחו את יישוביהם ההרריים והתיישבו בגונדר ובסביבתה.

צילום: יותם יעקבסון

את אחת החוויות המופלאות במסע כאן מזמנים הבבונים הזהובים (קופי ג'לדה). הם פראיים לחלוטין, אך לא חוששים מבני אדם, כך שאפשר להתבונן בהם מקרוב מאד. אישית ישבתי ביניהם במשך שעות ארוכות, ואהבתי במיוחד לראות כיצד הם מתכנסים בצנירי סלע, בחלקם העליון של מצוקים, ומתארגנים לשעת לילה.