הז'קט הזה תפס אותי מהמון סיבות. הוא הזכיר לי את התקופה שלי בפריס, אבל גם את ההווה שלי. יש בו משהו צרפתי, משהו אנגלי, וגם קצת כריסמסי. הוא שמרני, אבל גם משעשע בגלל הצבעוניות שלו.

בסוף שנות ה־80 דגמנתי עבור איב סן לורן בתצוגות הוט קוטור. הוא היה מעצב את הבגד על הדוגמנית מההתחלה ועד הסוף. מגע ישיר: היה זורק עליי את הבד, מסתכל, ואז מצייר את הדגם. במשך חודש את חוזרת למדידות, וכך נבנה הבגד. רק אחרי שנים הבנתי כמה גדול הוא היה, וכמה השפעה היתה לו עליי. זו תקופה שהולכת איתי עד היום. הוא גאון ואין שני לו: בבחירה של הבדים, בגזרות, בהבנה של גוף של אישה.

אני מאוד אוהבת את השילוב של ישן וחדש. יש בזה איזון. באופנה היום הכל אינסטנט, אבל לווינטג' וליד שנייה יש איכות שקשה להשיג. אני בעיקר מחוברת לבדים, זה הקיק. אי אפשר להשוות את האיכות של בדים שמהם תפרו עד שנות ה־90 לזו של הבדים היום. בגד של פעם צריך גיהוץ, ואז הוא במלוא תפארתו. כמה אנשים עדיין עומדים ומגהצים היום?אני רואה בבגד טריגר להעצמה ולביטוי אישי. מבחינה זו פרטי וינטג' ויד שנייה הם One Of a Kind: הם מאפשרים לך למצות את האישיות שלך ולבטא אותה.