איך מדמים פחד מוות במעבדה

כשדור־זיידרמן מרחיב על היחס של בני האדם למוות, הוא ממחיש במילים את מה שבעצם די ברור לנו: אם היינו מודעים למוות בכל רגע, היה לנו קשה מאוד לחיות. בעלי חיים, לפחות עד כמה שהמדע הנוכחי מבין אותם, אינם מודעים כלל לאפשרות שיום אחד ימותו. בני האדם לא נהנים מכך, אבל האבולוציה שכללה במוחם מנגנוני הדחקה שמאפשרים להם לחיות בצל אימת המוות. המנגנונים האלה עובדים כל הזמן, בכל פעם שקיומו של המוות נקלט באחד החושים שלנו, גם אם באופן לא־מודע — כשחולפים ליד בית עלמין או רואים מודעת אבל, למשל. המוות נקלט, ומיד נהדף — המוח מבצע ניתוק רגשי שהופך את המוות למשהו שקורה לאחרים, לא לנו. מבחינתו, אנחנו נחיה לנצח.

ובזה התמקד המחקר של ד"ר דור־זיידרמן, שנעשה עם ד"ר אנטואן לוץ ובהנחיית פרופ' אבי גולדשטיין מהמרכז הרב־תחומי לחקר המוח בבר־אילן. החוקרים בדקו עשרות בני אדם באמצעות ה־MEG היחיד בישראל — מכשיר שממפה את השדות המגנטיים במוח ברמת דיוק גבוהה מאוד ובמהירות שלוכדת חלקיקי שניות, באמצעות 248 חיישנים. כל משתתף במחקר הביט במסך שעליו הוקרנה תמונה של אדם זר, ולצדה מילים אקראיות — שכמחצית מהן היו קשורות למוות (לוויה, קבר וכו'). ואז, במפתיע, הופיעה תמונה של הנבדק עצמו, ולצדה מילה הקשורה במוות. הפעילות במוח של הנבדקים נרשמה כל העת, והחוקרים ראו שתמונות של זרים, גם בהקשר של מוות וגם בהקשרים ניטרליים, מעוררות פעילות מסוימת, ואילו תמונה של הנבדק עצמו בהקשר של מוות מעוררת פעילות אחרת, לא שגרתית. בעצם, לראשונה בתחום הם הצליחו ליצור בתנאי מעבדה, לכמה שניות, את התחושה של פחד מוות, זו שבחיים ה"רגילים" המוח לרוב מונע בהצלחה — הם הכריחו את הנבדקים לחשוב על המוות שלהם עצמם ותיעדו את ההתרחשות המוחית המהירה מאוד של מפגש עם המחשבה הזאת, לפני שמנגנון ההדחקה חזר לפעול. החוקרים רשמו את הפעילות של גלי הבטא במוח ברגע של פחד המוות, ובעצם הוכיחו את קיומו של מנגנון שמנטרל את הפחד הזה בכל שאר הזמן.

אז מה זה בעצם פחד מוות?

"עדכון כושל של פרדיקציה (תחזית)".

כלומר?

"המוח מנבא, עושה פרדיקציות. אין לנו קשר אובייקטיבי ישיר לעולם. אנחנו קולטים את מה שמתרחש סביבנו על סמך אמונות סטטיסטיות שנשענות על מידע שכבר קיים במוח, ועל הגדרות. העין קולטת קרני אור שחוזרות מאובייקט מסוים, והמוח יודע לשלוף מהזיכרון את הקידוד הנכון ולהגיד לעצמו 'הדבר הזה הוא תפוח'. בעצם המוח מנטר ללא הרף את סביבתו הפנימית והחיצונית כדי להיות מעודכן במצב העולם ובמצבו שלו, ומעדכן את התחזיות. האם יש סימנים לטורפים בסביבה? האם יש מקורות עונג פוטנציאליים? קר? חסר מזון? והפעילות המתמדת הזאת סובבת סביב מרכז כבידה וירטואלי שאנחנו חווים כ'עצמי'".

ומה הבנתם במחקר?

"ממצא עיקרי של המחקר הוא שהמוח מסרב לקשר את המוות עם העצמי, או בעצם לנבא שהעצמי סופי. כאשר האדם נחשף למילים כגון קבר או לוויה, הוא יקטלג זאת כמידע שקשור לאחרים, לא אליו. העצמי יודע שזולתו עומד למות, אך לא הוא. באיזשהו מקום, אנחנו מאמינים שלא נמות לעולם. כך שפחד המוות הוא הרגע שבו משתבשת ההגדרה שלנו את המוות כמה שקשור לאחרים ולא אלינו, הפרדיקציה לא התעדכנה ונמנע מאיתנו ה'ריכוך' שלרוב המוח מייצר עבורנו.

"הניסוי כופה מצב שבו מילים הקשורות במוות מופיעות ליד תמונה של העצמי, ואז המוח פשוט מסרב לקלוט זאת - הוא מפרש את ההופעה של המילים ליד התמונה כמידע לא אמין ולכן לא משתמש בו. זהו ביטוי להכחשת מוות: המוח לא רק נמנע ממחשבות לגבי המוות אלא מכל קישור, גם ברמה התפיסתית, של העצמי למוות. כדי לתחזק את 'חומת מגן' הזאת, שמגוננת על העצמי מפני איום קיומי, על המוח להשקיע אנרגיה רבה ומתמדת בזיהוי מהיר של כל גירוי בסביבה שעשוי להזכיר לו שהוא בר־חלוף ולהסיט אותו כלפי ה'אחר'".

וזה קורה רק במפגש עם מחשבה על מוות?

"כדי לבודד את התגובה של המוח למוות מהתגובה שלו לדברים שליליים אחרים, הרצנו מבדק ביקורת שבו הוחלפו מילים הקשורות במוות במילים שאמורות לעורר תגובה רגשית שלילית, וראינו שהתגובה של המוח למידע הזה היתה שונה לגמרי.

"המוח שלנו נחשף כל הזמן למידע, שרובו בכלל לא מעובד וגם מהמעט שמעובד לא הרבה מגיע לתודעה. יש הרבה דברים שיכולים להזכיר לנו את המוות, כל הזמן. וצורת העיבוד של המידע שנוגע למוות שונה מזו של כל מידע אחר. זה אומר שבעצם כל הזמן המוח עושה ניטור של מידע בנושא, כי חיינו תלויים בזה. תראה כמה אנרגיה המוח משקיע כל הזמן בלהגן עלינו. מה יקרה אם נשתחרר מהצורך להכחיש את מותנו — האם תתפנה לנו אנרגיה נפשית? האם נוכל לחיות אחרת? הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית עוסקת בזה, למשל. לפי גישה זו, ההכרה במותנו שלנו היא הגורם היחיד שיכול לתת לנו את הכוח לחיות חיים אותנטיים, לחיות מתוך מודעות לאינספור אפשרויות הקיום בלי לגזור על עצמנו להיכנע לתכתיבים של נורמות וכו'".

מתי אפשר להפסיק לפחד

שחרור ואנרגיה מעסיקים את דור־זיידרמן לאורך כל הדרך. הוא בן 44, נשוי ואב לארבעה, גדל במושב כילד דתי, חי כיום בתל אביב כחילוני. הוא איבד את האמונה כבר כנער, הפסיק לשמור מצוות אבל סיים את הישיבה התיכונית. בצבא שירת בגולני, בלבנון, ואז טייל בעולם שנים — באפריקה, בדרום וצפון אמריקה, באירופה — נחשף לתורות רוחניות, למד קבלה, קריאה בקלפי טארוט, שיטת גרינברג, גזר על עצמו שתיקות ממושכות, ובהדרגה הלך יותר ויותר אל הקצה.

"בגואטמלה התנסיתי במה שנקרא חלימה מודעת, כשאתה חולם ומודע לכך שאתה חולם. עד שבשלב מסוים הכל התערבב לי בראש וחוויתי את המציאות כמו חלום. הרגשתי שמשהו לא בסדר ופשוט לא יכולתי לצאת מזה", הוא מספר. הוא חזר לישראל, לבית הוריו, במשבר שנדרשו לו חודשים להתאושש ממנו. כשהצליח, החליט ללמוד באוניברסיטה, בלשנות וספרות אנגלית. אבל "הרגשתי מעורער, הרגשתי שאני זקוק למשהו שהוא בטוח יותר, מבוסס, שיש מאחוריו היסטוריה. בכניסה לאוניברסיטה ראיתי שלט על קורס בנושא בודהיזם, ופתאום הכל השתלב. בסוף הלכתי ללמוד מדע, ובמקביל פניתי לבודהיזם. מבחינתי מדובר בשתי דרכים אל האמת, דרכים שמאפשרות לך לבחון את המציאות ולא לברוח ממנה".

איך מדע ובודהיזם יכולים להיפגש?

"הספרות הטיבטית מבקשת מהאדם להסתכל על עצמו כעל ישות שמתקיימת רק כאן ועכשיו. לדעת שאני קיים, שיש לי גבולות — אני מסתיים ואתה מתחיל, העולם מתחיל. זו תחושה שממד הזמן לא קיים בה, ולכן גם עצם הרעיון של הארעיות בעולם לא מתקיים. גם רוב מדעני המוח יסכימו שאף שאנחנו חווים את עצמנו כדבר שיש לו המשכיות מתמדת מתקיימת אצלנו במקביל איזושהי תפיסה הרבה יותר פרימיטיבית של עצמנו, תפיסה של כאן ועכשיו שאנחנו לא באמת מצליחים לחוות אותה. הבודהיזם נותן לך שיטות לחוות את העולם כך. הוא שואף להפחית סבל, ומי שסובל הוא 'העצמי הנרטיבי', הדמות שאנחנו מספרים לעצמנו שהיא מי שאנחנו, שיש לה עבר ועתיד, אבל היא סובלת בהווה. אם הדמות הזאת מתמוססת, אז אין לסבל 'מטרה' לדבוק בה, הוא פשוט בא והולך. כך שמכאב אי אפשר להימנע, אבל מהסבל שנלווה לו — אפשר". ואיך המוות נכנס לתמונה?

"מה זה פחד? יש פחד שמוזרם ישר לראש, למערכת אבולוציונית של הגנה שמשתלטת על התגובות שלך. אתה צריך את המנגנון הזה: אם מישהו בא להרוג אותך אתה צריך בתוך שנייה לקפוץ הצדה. אבל כשאני מדבר על פחד מוות אני מדבר על כך שברגע שמופיעה מילה שקשורה למוות יש עליך איום אקזיסטנציאלי. אתה מפחד לאבד את העצמי שלך, שכל מי שאתה וכל מה שיקר לך ייעלם. זה הפחד האמיתי מהמוות. אם אתה מסוגל, באמצעות תרגול, לחוות את העולם ללא תחושת עצמי, ברמה העמוקה ביותר, ולעשות את זה הרבה פעמים — אתה מאבד את הפחד מהמוות".

הוא עצמו מתרגל מדיטציה כחצי שעה־שעה מדי יום, וגם אם עדיין לא הגיע למקום המיוחל הזה, הוא מעריך שהוא בדרך. המוות כבר עכשיו מאיים פחות.

מה קורה אחרי המוות

מנגד, לפעמים אנחנו חיים עם פחד המוות יותר מכפי שאנחנו אמורים. למשל, כשהמוות אכן התקרב, או מתקרב. "אנשים שעוברים טראומה מקבלים את התובנה הזאת באופן אגרסיבי ומיידי, את החיבור בין המוות לעצמי, הם כל הזמן חווים את הרגע הזה ונוצרות בעיות שאחר כך קשה מאוד לתקן".

זה קורה, באופן אחר, אצל אנשים חולים מאוד. "אנחנו מתוכנתים לתפוס את המוות ככישלון או כתבוסה. מה שאומר שמי שמת נכשל או הפסיד, ואף אחד לא רוצה להפסיד. לכן אם מציעים לחולה סופני טיפול ניסיוני, אז גם אם יגידו לו שיש סיכוי של אחד לאלף להתגבר על המחלה אבל תופעות הלוואי יהיו נוראיות, הוא לא יקבל החלטה רציונלית. מעבר לכל הכסף שנשפך, סכומים משוגעים, על תרופות וניסויים שיעילותם מפוקפקת, הרבה פעמים אדם במצב הזה מאבד מהאנושיות שלו בזמן שהמשפחה שלו בטירוף מוחלט".

לא רק את המעגל הקרוב המפגש עם המוות מטלטל, באופן מעודן יותר זה קורה במעגלים חברתיים רחבים בהרבה, לפי זיידרמן. "תיאוריית ניהול האימה, שהגו פסיכולוגים חברתיים, אומרת שהאימה מהמוות לא מגדירה אותנו רק כאינדיבידיואלים אלא גם בתוך ההקשר החברתי. אחרי שהמפגש המיידי עם המוות חלף המחשבה עליו עדיין נמצאת בשולי התודעה, ואצל האדם עולה צורך להגן על עצמו על ידי התחברות למשהו גדול ממנו. אדם דתי, למשל, יתחבר עוד יותר ליסוד הדתי שבחייו. אנשים אחרים יתחילו לפתח את הרגשות הפטריוטיים שלהם. אנשים עושים אידיאליזציה לתחושת השיוך שלהם, וכל מה שמאיים על זה יוצר תחושות של אגרסיה ודמוניזציה. ברגע שמתרחשת בולטות מוות אנשים באופן כללי יותר 'פלסטיים' ואפשר בקלות רבה יותר להכניס להם רעיונות מסוכנים. זה משהו שנבדק בעשרות ניסויים".

הבדלים באופי משפיעים על האופן שבו המנגנון שמגן מפני פחד המוות עובד, חלש או חזק?

"אני לא יודע, ואני רוצה לחקור את זה. יכול להיות שיש קבוצות שבהן מנגנוני ההדחקה מתחזקים. למשל אצל אנשים דתיים, האמונה בחיים שאחרי המוות אולי קצת מוציאה את העוקץ מהפחד מהמוות".

אתה מאמין בחיים שאחרי המוות?

"פעם חשבתי שכן, כי חלק מהפרשנויות שהמוח שלנו מייצר למציאות זו המחשבה של חיים אחרי המוות. כרגע אין לי אמונה ברורה לגבי מה שקורה אחרי. וזה לא שלמדע יש תשובה ברורה. הקשר הפסיכופיזי זה משהו שהמדע לא יודע להגיד עליו כלום כרגע".

אז אפשר לומר שהדוקטורט שלך גרם לכך שהפסקת להאמין בחיים שאחרי המוות?

"כן, לגמרי".

זה לא הדבר היחיד שהמחקר שינה בחייו. "אני יכול לומר שכשאני מרדים בלילה את ילדיי ומהרהר במותי הבלתי נמנע ובהבנה שזה יכול להגיע בכל עת, הדקות האלה שאני מבלה איתם, של קריאת סיפור, חיבוק, שיר ערש, נהפכות ליקרות מפז, דווקא משום שהפעם הבאה אינה מובטחת והזמן שלי איתם הוא מוגבל".