כיצד הערנות של קרלס פויול יכולה להציל אותנו ברגע קריטי?

שחקני ברסה מקיפים את הקפטן פויול אחרי ניצחון בקאמפ נואו, 2010. נותרו בלי מי שיקטע את הבכיינות ויפקס אותם צילום: אי.אף.פי

בחצי גמר הגביע הספרדי ב־2013, ריאל מדריד וברצלונה נפגשו לקלאסיקו אלים במיוחד, שכלל שישה כרטיסים צהובים והרבה רגעים מרגיזים. ז'וזה מוריניו, מאמן ריאל מדריד באותה עת, הבין שכדי לנצח את ברצלונה צריך להוציא אותה מזרימה, ושחקניו עשו זאת על ידי הצקות, דריכה על הרגליים, תלונות בלתי פוסקות לשופטים, עצירות משחק להתעסקות עם שטויות, פאולים ודרדור המשחק למאבקים פיזיים וקטנוניות לשמה.

בסביבות הדקה ה־70, בקרן של ריאל מדריד, נזרק מצית לעברו של ג'רארד פיקה — אחד הבלמים של ברצלונה. המצית לא פגע בו, אבל האקלים במשחקים הללו היה כל כך רעיל ובכייני שדי היה בהשלכתו: פיקה הרים אותו, ובפרצוף של מישהו שמתמודד עם חתך עמוק בבטן התחתונה הציג את כלי הנשק האיום לשופט. זו היתה פעולה לא יעילה שאין סיכוי להרוויח ממנה משהו במשחק, סתם רגע מביך.

אבל לפני שפיקה העביר את המצית לשופט הגיח מאחוריו קרלס פויול, אז קפטן ברצלונה ואחד המנהיגים הגדולים בתולדות הספורט. הוא לקח את המצית מידו וזרק אותו מחוץ לתחומי המגרש. "הוא אמר משהו כמו 'אין לנו זמן לחרא הזה, תתרכז במשחק'", סיפר פיקה כמה שנים לאחר מכן. "זה מסכם את קרלס. הדבר היחיד שחשוב לו זה הניצחון".

לפיקה היו יכולות אדירות כבלם, אבל כשפויול לא היה לצדו, הוא "נרדם" על המגרש לא מעט פעמים. "עם פויול על המגרש אי אפשר לאבד את הריכוז", סיפר באותה הזדמנות. "הוא תמיד היה מאחוריי עם אותו שיר: 'ג'רי, ג'רי, ג'רי...'. הייתי מסתובב ואומר 'מה?'. והוא היה עונה: 'כלום, תישאר ער'".

פויול לא היה דברן. להפך, קולו בקושי נשמע בחדר ההלבשה. את הדיבורים הוא שמר למגרש. כוח־העל שלו היה להשאיר את כולם מרוכזים בכל רגע. בברצלונה הוא זכה בשש אליפויות, שלושה גביעי ספרד ושלושה גביעי האלופות. במדי נבחרת ספרד הוא זכה בשתי אליפויות אירופה וגביע העולם.

"הוא נמוך יחסית לבלם, 1.78 מטר, ואין לו יתרונות פיזיולוגיים מיוחדים, אבל הוא הצליח לשמור על שחקנים גבוהים, מהירים וחזקים ממנו", סיפר פעם ארז מורג, ביומכניסט שעבד עבור נייקי עם בכירי הספורטאים בעולם ופגש את פויול. "יכולת־העל שלו היא מנהיגות ושאפתנות: הוא מיקם את עצמו במרכז ההגנה והנהיג. הוא היה אחראי לתזמון הסגירות, היציאה לנבדל וכל עבודת הצוות, בזכות יכולות התקשורת שלו. היכולת לעשות יותר ממה שמצופה ממך תלויה ביכולת להוביל צוות, לעבוד בצוות, לתקשר עם צוות. גם אם אין לך מהירות וכוח, ארבעה אנשים טובים מאחד".

במאי האחרון, שש שנים אחרי אותו משחק נגד ריאל מדריד, ברצלונה הגיעה לאנפילד, מגרשה הביתי של ליברפול, אחרי שאיבדה יתרון 0–3 במשחק הגומלין של חצי הגמר ביניהן. אחרי כמעט 180 דקות של מפגש כפול, כשהתוצאה עמדה על 0–3 לליברפול (3–3 במאזן בין הקבוצות), האדומים זכו בקרן. פיקה התלונן לשופטים. טרנט אלכסנדר ארנולד, המגן של ליברפול, ניגש לקחת את הקרן, העמיד פנים שהוא מתרחק מהכדור לכיוון מרכז המגרש, ואז חזר במהירות לכדור והרים בדיוק רב לדיבוק אוריגי, שנמצא חופשי באמצע הרחבה. שער. אנפילד שאג, ליברפול ניצחה 0–4 והמשיכה לזכייה בליגת האלופות.

איך זה קרה? "בשבוע הקודם, במשחק בקאמפ נואו, האנליסטים של ליברפול שמו לב ששחקני ברצלונה מתלוננים ולא שומרים על הריכוז כשמעניקים ליריבה בעיטה חופשית, זריקת חוץ או קרן, אפילו אם ההחלטה נכונה", הסביר סיימון יוז מה"אינדיפנדנט" הבריטי. "יורגן קלופ, מאמן ליברפול, זיהה הזדמנות וטפטף את המסר הזה לכל המועדון". במילים אחרות, לשחקני ברצלונה לא היה המישהו הזה שיגיד "ג'רי, ג'רי, תתעורר", יקטע בכיינות על קרן או בעיטה חופשית ויפקס אותם על המשימה ברגעים הקריטיים.

"פויול תמיד היה מאחוריי עם שיר: 'ג'רי, ג'רי, ג'רי...'", סיפר פיקה. "הייתי מסתובב ואומר 'מה?'. והוא היה עונה, 'כלום, תישאר ער"
גם בחיי היומיום אנשים צריכים "פויול" שיעיר אותם ברגעים קריטיים. בדרך כלל, אנחנו צריכים להיות פויול בעצמנו.

ב־2009, חברת ביטוח אנגלית ערכה מחקר כדי לגלות באיזה שלב של הנסיעה נהגים עושים תאונות. מה שהם גילו כשבחנו 3,800 תאונות הוא ש־60% מהן התרחשו במרחק של פחות מחמישה ק"מ מבית הנהג, וחצי מאלה אף התרחשו פחות מקילומטר אחד מהבית; רק 20% התרחשו במרחק 10 ק"מ או יותר מהבית (המחקר נטרל את העובדה שרוב הנסועה נעשית קרוב לבית). לפי החוקרים הבריטים, רוב התאונות קורות קרוב לבית כיוון שהנהגים נמצאים באזור הנוחות שלהם: הכבישים מוכרים, הרחובות ידועים והמחשבות נודדות. וכיוון שברוב המכוניות אין פויול שישב מאחורה ויצעק "ג'רי, ג'רי, תתעורר", הנהג צריך להיות פויול של עצמו.

אבל כמה מאיתנו מזהים שהם באזור הנוחות, שהם פועלים באוטומט ועושים משהו מסוכן, ויודעים לעורר את עצמם? ברגעים כאלה, הפויול הפנימי עשוי להציל אותנו.

‍

איך נהפכו מיליונרים לעבריינים החדשים?

"היורשים". ירשו מ"הסופרנוס" את טייטל "הדרמה המשפחתית הגדולה". צילום: באדיבות yes

בשנות השמונים התפעלנו מחייהם הנוצצים של אילי הנפט ב"שושלת” ו"דאלאס". בסוף שנות התשעים גיחכנו מהשטויות שבהן מתעסקים עשירי "רמת אביב ג'" ו"סיטי טאוור". ואילו היום אנחנו בעיקר אוהבים לשנוא את המיליונרים שעל המסך שלנו. שמחים לאידם. "יורשים" (Succession), סדרת הדגל של HBO שזה עתה סיימה את עונתה השנייה והמופתית, היא דוגמה טובה לכך.

"יורשים" עוקבת אחר קורות בני משפחת רוי, טייקוני תקשורת ושעשועים: אב המשפחה החולה שרודה בבניו, הבן שמעריץ את אביו אבל מנסה לרשת אותו בעודו בחיים, הבן עם בעיות הסמים שחי בצל אחיו הגדול, הבת שמנסה להשתחרר, אבל נשאבת שוב פנימה ועוד ועוד. ואי אפשר שלא לשנוא אותם: הם תככנים ומנוכרים, מבזבזים בלי הכר, יש להם את מספר הטלפון האישי של הנשיא (והם מייבשים אותו בממתינה), והם כמובן מטייחים פשעים שביצעו, לרבות הריגה ברשלנות.

העלילה רווית המזימות המגוחכות רק נשמעת כאילו נגנבה מ"שושלת". בפועל היא מצליחה לשרטט בקווים עדינים מאוד יחסים המתקיימים בכל משפחה, אבל מועצמים על ידי כסף. בהתאם, היחיד בסדרה שמצטייר כמאושר, אולי, הוא האח שפרש מהעסק וברח לאריזונה.

קשה שלא להבחין בדמיון של "היורשים" ל"סופרנוס" המיתולוגית. שוב משפחה גדולה החולשת על אימפריה, שוב סדרה שבה הדרמה האמיתית לא קשורה לעסקים, אלא ליחסים בתוך הבית. המעבר הזה של הסדרה המשפחתית הגדולה של HBO ממאפיונרים לטייקונים מסמל את ההבנה של חלק נכבד מהציבור לגבי מהו המקור האמיתי לכוח ובעיקר לרוע בעידן המודרני.
‍
"זה נפלא להיות עשיר!" אומר בעונה הראשונה תום, אחד שהתחתן לתוך המשפחה, בזמן שהוא שותה וודקה ב־2,000 דולר. "אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה ואף אחד לא יעשה לך כלום!" הוא צועק באמצע המסעדה ומסמן כך באופן מובהק את מה שהתחלנו להבין בשנים האחרונות: ארגוני הפשע אומנם מסוכנים, אבל ההשפעה שלהם על הציבור מזערית ביחס לטייקונים ולקונגלומרטים הגדולים. אלה אולי לא יורים באנשים לאור יום, אבל הם קרי רוח וחסרי רחמים לא פחות, ושום סכום של כסף לא יספק אותם. נבלים קלאסיים.

‍

מה גרם להוליווד להפסיק לפחד ולהתאהב בסרטים לגילי 16+?

הברכה שהקדיש ריאן ריינולדס ל"ג'וקר", שנהפך לסרט בדירוג R הכי קופתי, ובכך הביס את “דדפול” (ואת ישו!)

אנחנו נמצאים בשיאו של תור הזהב של סרטים למבוגרים. לא, לא פורנו, אלא סרטים עם סיווג R, כלומר שהצפייה בהם מוגבלת מגיל 16 (או 17 אם אתם בארצות הברית). יריית הפתיחה נורתה ב־2016, כש"דדפול" נהפך לסרט גיבורי־העל הראשון בעידן מארוול שוויתר על הקהל הצעיר, ובכל זאת נהפך לסנסציה. עקב זאת החלו לצוץ עוד ועוד שוברי קופות שלא חוששים להציג דם, עירום ומילים גסות. ואז הגיע הג'וקר.

בחודש שחלף מאז הפצתו בעולם, "ג'וקר" לא מפסיק לשבור שיאים ולייצר כותרות. בשבוע האחרון פורסמו עוד שתיים: האחת, ש"ג'וקר" הפך לסרט הקופתי ביותר עם סיווג R, אחרי שהכניס כבר 850 מיליון דולר. בתגובה פרסם ריאן ריינולדס, הכוכב של סרטי "דדפול", ברכה ל"ג'וקר" בטוויטר עם הכותרת "יו מאדרפאקר!", שעליה חתומים גיבורי הסרטים שהוא עקף, בהם ניאו ("מטריקס"), פניווייז הליצן ("זה") וישו ("הפסיון של ישו"). ההכנסות האלה, כמובן, עוד יעלו, ו"ג'וקר" צפוי להיות הסרט הראשון בקטגוריה שחוצה את רף המיליארד דולר.

הכותרת השנייה היא ש"ג'וקר" עתיד להפוך לסרט הקומיקס הרווחי בכל הזמנים (כלומר, הסרט שבו היחס בין תקציב ההפקה ובין סך הכנסותיו הוא הגבוה ביותר): הסרט הכניס בינתיים פי 14 מתקציב ההפקה הזעום  (יחסית) שלו, שעמד על 62 מיליון דולר.
‍

שתי הכותרות האלה מספרות בעצם את אותו הסיפור: הקהל רוצה לראות סרטים עם סיווג R, הפונים לצופים מבוגרים, אבל האולפנים עדיין מפחדים מהם. לכן סרט שמיועד להיות בסיווג R מתוקצב אוטומטית עם תקציב נמוך יותר, שיאפשר לו להצליח גם עם קהל מצומצם יותר.

החשבון של האולפנים פשוט: כדי שהסרט יכניס יותר כסף, הוא צריך לפנות לקהל יעד רחב ככל האפשר. וזה אומר שהם צריכים את הילדים כלקוחות. לכן, רוב סרטי הפעולה ב־30 השנה האחרונות מגיעים עם סיווג המתאים לבני 13 ומעלה. מבחינת האמריקאים אין שום בעיה שחצי מאוכלוסיית היקום תתאדה בנקישת אצבע של ת'אנוס, העיקר שלא יראו דם כשזה קורה, בטח שלא פטמה נשית. ושאף אחד לא יצעק חלילה "פאקינג שיט" כשהוא מתפורר לאפר.

ובכל זאת, הקהל האמריקאי התבגר. איך זה קרה? בזמן שהקולנוע המיינסטרימי התעקש להישאר אינפנטילי ומותאם לצפייה כל־משפחתית, תוכני הטלוויזיה נהיו קודרים, אלימים, מיניים ומפוצצים בקללות. זה התחיל ב־HBO, שכבר 20 שנה מפגיזה עם תכנים בוטים ולא מתפשרים, שזוכים לא רק לתשואות המבקרים, אלא רק לפופולריות בקהל. ואז באה "משחקי הכס" והקפיצה את הווליום של התופעה. הסדרה, שנדמה שאין פרק שלה בלי ראש ערוף או ציץ חשוף, נהפכה למדורת השבט של העשור האחרון, צפיית חובה שגם ילדים צעירים מגיל 16 לא יכלו לוותר עליה.

התופעה השנייה שתרמה להצלחת התכנים הבוגרים היתה מהפכת הסטרימינג. לחצי מהאמריקאים יש כיום מנוי לנטפליקס, שבדומה לרשתות הכבלים אינה מחויבת לצנזורה של רשתות השידור הגדולות. ונטפליקס היא לונה פארק שלם של תכנים, שמותאמים לכל קהל אזוטרי, אבל זמינים בקליק לכל המשפחה.

בעידן שבו דיסני מכריזה שכל תכניה בקולנוע ובשירות הסטרימינג שהיא משיקה החודש יהיו ידידותיים לצפייה משפחתית, האולפנים המתחרים צריכים לקבל החלטה אם ליישר איתה קו, או ליצור תחרות מתוך אלטרנטיבה. ונראה שלפחות מתחרה אחת קוראת נכון את המפה — רוב הסרטים הכי קופתיים בסיווג R הם של אולפני וורנר, החברה־האחות של רשת HBO. הם עדיין מפחדים לשים על הסרטים האלה את הכסף הגדול שלהם, אבל הולי פאקינג שיט, זה מתחיל להיראות כמו אסטרטגיה.