אבו־בכר אל־בגדאדי לא נולד בשם זה, הוא אימץ אותו לעצמו. אבו־בכר —על שם הח'ליף הראשון באסלאם, שם שבאמצעותו סימן את עצמו כיורש, מחיה מוסד הח'ליפות. אבל למה אל־בגדאדי? שם המשפחה האמיתי שלו היה כנראה אל־סמאראי, זה שבא מסמארא, שהיא אכן עיר הולדתו. אבל ההילה של סמארא מרשימה פחות מזו של בגדאד; כדי להפוך להיות מישהו חשוב אתה צריך לשכתב את הזהות שלך, לברוא את עצמך מחדש, קודם כל באמצעות שם.

מפתה להשוות את אל־בגדאדי למנהיגים אחרים, מאיימים, שנודעו בכינויים שהמציאו לעצמם, סטלין למשל. אבל לא צריך ללכת רחוק — ישראל היא אלופה בשינוי שמות. כמעט כל אדם כאן לא נושא את שם המשפחה שנשא אבי סבו. עברנו שנים רבות בגולה, עם שמות שלעתים העניקו באקראי ממשלים זרים, ואז גלים של עברות שמות בישראל. אבולוציה מהירה בשמות, שבראה יהודי חדש שוב ושוב. המדינה הזאת קמה על שינוי שמות. וזה עדיין קורה — עולים עדיין משנים את שמם (את הפרטי אם לא את שם המשפחה) כדי להקל את כניסתם לחברה.

האם בתוך כל אחד מאיתנו מסתתר אל־בגדאדי קטן? המחשבה הזו מטרידה, אבל אפשר להירגע: אנחנו כלל לא אוהבים שמות מאיימים או מאדירים או סתם מפוארים. היהודים שבאמת באו מבגדאד רצו שם שלא יבליט זאת, מחקו את האל־בגדאדי שבמהותם בדרך להשתלבות, צמצמו את עצמם כדי נקודה אלמונית שלא להטריד מלכויות, כפי שכתב אברהם חלפי. גם את המנהיגים שלנו העדפנו בלי שם מעצים: ביבי, בוגי, בוז'י (אפילו בני, או אריאל שמיד הוקטן לאריק). שמות סתמיים, לא מטילים מורא אפילו על חתול, לא כל שכן על איזה בגדאדי. אולי זו ההתרסה הקטנה שלנו מול הצורך לברוא את היהודי החדש האדיר, כזה שמוחק את עברו ושורשיו; שיהיה חסון, אבל עם שם מקטין.