"

אלנה, תפתחי את הדלת", כך בעברית שוטפת צועק מוטי חיים, לשעבר שחקן כדורגל במכבי יפו, על בתו בסרט "ליקריץ פיצה", שביים פול תומאס אנדרסון. אלנה חיים מוכרת במציאות כשליש מהרכב הרוק־פופ האמריקאי "חיים", ואת הביוגרפיה המשפחתית שלה — שלוש אחיות בבית יהודי ישראלי שומר שבת ודובר עברית — אנדרסון הכניס היישר לתוך הסרט, שבו כל המשפחה מגלמת את עצמה, רק בלוס אנג'לס של שנות השבעים. ולא בכדי: הסרט שעוסק באהבתו של גארי בן ה־15 לאלנה בת ה־25, מהדהד את סיפור האהבה שבין ארצות הברית לישראל, כולל הפיצוצים והפיוסים שהן חוו במשך השנים.

הישראליות של אלנה — שבסצנת ריאיון עבודה מספרת שהיא יודעת עברית וקרב מגע — היא לא אלמנט אנקדוטלי למטרות צבע ופולקלור, אלא מהווה אלמנט עלילתי בסרט בנקודת המפנה שלו. השנה היא 1973. בישראל פורצת מלחמת יום כיפור, ובתגובה מדינות אופ"ק, בראשות ערב הסעודית, מחליטות להפוך את הסחר בנפט לנשק פוליטי ומכריזות על אמברגו נפט עד שמדינת ישראל תיסוג מהשטחים הכבושים. משבר הנפט, שנוצר בגלל הנאמנות של ארצות הברית לישראל, ישפיע על כמה וכמה מעלילות המשנה בסרט.

כך למשל, באחת הסצנות שבו, המפיק ג'ון פיטרס נתקע עם מכוניתו בגלל מכל ריק מדלק בדיוק כשהוא בדרכו לדייט עם חברתו לחיים, ברברה סטרייסנד ("אף יהודי מאוד באופנה עכשיו", אומרת סוכנת שחקנים לאלנה). משבר הנפט ומכלי דלק ריקים יהיו המפתח גם בסצנת הנקמה במפיק, שאיים על גארי והטריד את אלנה. כך שאמברגו הנפט מתגלה לא רק כחיסרון, אלא גם כיתרון שנוצר מתוך משבר.

זו לא הפעם הראשונה שאנדרסון נוגע בסרטיו ביידישקייט: "מוכה אהבה" (2002) שלו התמקד במשפחה גדולה, צפופה, קולנית, חטטנית ויהודית. אדם סנדלר היהודי כיכב בתפקיד הראשי, כטיפוס נוירוטי שבא ממשפחה מרובת אחיות שיורדות עליו ומציקות לו — שונה מאוד מיתר סרטיו של אנדרסון, שבהם הגיבורים הם אנשים ללא משפחה, או שהם מנוכרים לה ובורחים ממנה. המשפחות המלוכדות היחידות שהוא הציג עד כה הן היהודיות.

אך בעוד "מוכה אהבה" עוסק ביהודים־אמריקאים, "ליקריץ פיצה" הוא סרט שלא רק עוסק ביהדות (הסרט מכיל סצנה נפלאה בארוחת ליל שבת), אלא בישראלים לשעבר ובמנטליות הישראלית, וההבדל בינה ובין תפיסות העולם הכל־אמריקאיות.

אנדרסון לא יהודי. "אני האדם הכי אירי לבן שאי פעם פגשת בחייך, ולמרות זאת יש לי הקשרים הנהדרים האלה לישראל", הוא אמר בריאיון ל־ynet. אבל אשתו, הקומיקאית מאיה רודולף, היא בת לאב יהודי, המוזיקאי ג'וני גרינווד (רדיוהד), שמלחין את סרטיו, נשוי לישראלית, ובתיווכו של גרינווד הוא ביים סרט תיעודי על המוזיקאי הישראלי שי בן־צור. ובשנים האחרונות אנדרסון ביים קליפים ללהקת "חיים", ומסתובב עם בנות המשפחה כבן בית.

מכיוון שאלמנטים כה רבים בסרטיו של אנדרסון נובעים מהקשרים אישיים מחייו, קשה שלא לראות את מערכת היחסים בין הנער הכל־אמריקאי ובין האשה היהודייה־ישראלית ב"ליקריץ פיצה" כמטאפורה לקשר הזוגי ההפכפך שבין ארצות הברית ובין ישראל ב־50 השנה האחרונות. הקשר הזה התהדק ב־1973, באדיבות הנשיא ריצ'רד ניקסון ומזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר, שהתניעו את הרכבת האווירית לאספקת נשק אמריקאי לישראל במלחמתה במצרים. אבל מאז היחסים בין המדינות יודעים תהפוכות רבות — כמו גארי ואלנה שנפגשים ונפרדים, רבים ומתפייסים, מחפשים חברות עם אחרים, אבל לבסוף תמיד חוזרים זה לזרועות זה, ותמיד מצילים אחד את השני מצרות.

נוכחות האמברגו בסרט חושפת את התלות העצומה של האמריקאים בנפט, שאיתו לא רק מניעים כלי רכב, אלא מייצרים גם תקליטים ("ליקריץ פיצה" הוא כינוי לתקליטים, שנראים כמו פיצה שחורה). זו לא הפעם הראשונה שבה אנדרסון עוסק בנפט — כך היה גם ב"זה ייגמר בדם", שבו יזם בקליפורניה של תחילת המאה ה־20 מגלה באר נפט שהופכת אותו לטייקון תאב בצע, שיהיה מוכן להרוג, לכבוש, לפלוש ולבזוז רק כדי להניח את ידיו על עוד נפט, כוח, כסף וכבוד. גיבור הסרט היה פורטרט של אמריקה היפר־קפיטליסטית, שעבורה כסף חשוב יותר מכל ערך הומני או מצפון.

דמותו של גארי ב"ליקריץ פיצה" היא אותה אמריקה, 70 שנה אחר כך, שמגלה שההתמכרות לנפט הורסת את חייה. משבר הנפט הופך בידי אנדרסון למשל על הבחירה בין העולם הגשמי לרוחני: הקשר של אמריקה לישראל הוא מה שיעזור לה להיגמל מהתלות שלה בנפט, שהרסני לא רק לאקולוגיה, אלא גם לחברה שהקפיטליזם הקיצוני אוכל את נשמתה. על פי הדימוי הזה, כשם שגארי רודף אחר עסקים, כסף והצלחה, ואלנה מייצגת חוכמה ומצפון, כך מבחינת אמריקה הלבנה והנוצרית ישראל אמנם ענייה בנפט, אבל עשירה בנשמה. ועל הסנטימנט הזה לא מגיע לאנדרסון אוסקר, אלא פרס ישראל.