ט

וני מוריסון היתה גיבורה אמריקאית. ולא רק אמריקאית. בת למעמד הפועלים שבגיל 40 היתה לסופרת מצליחה, כולל ההכרה הבינלאומית הגבוהה ביותר בדמות פרס נובל לספרות, כולל פוליצר, כולל מדליית החירות הנשיאותית. היא שימשה השראה לדורות של אפרו־אמריקאים, נשים, כותבים וכותבות, קוראות וקוראים, ולא ממש היתה מחלוקת על כישרונה וחשיבותן של יצירותיה. הספר הראשון שלה, "העין הכי כחולה", יצא ב־1970, ותיאר באופן כואב את המחיר שמשלמים בני אדם על גזענות ואלימות. הוא היה לקלאסיקה במהירות. אבל בשנה החולפת, פחות משנתיים אחרי מותה של מוריסון, הוא נהיה סמל למלחמה הנוכחית באמריקה.

משמאל, רוח ה־Woke מובילה לתרבות ביטול נרחבת של כל מי ומה שנגוע בגזענות, אלימות מינית וכן הלאה. לא חסרות דוגמאות: ג'יי.קיי רולינג נעדרת מספיישל 20 שנה ל"הארי פוטר" בגלל התבטאויות טרנספוביות; ספרים של ד"ר סוס לא מודפסים יותר בגלל דימויים גזעניים (או שנתפסים כגזעניים); הסרט "חלף עם הרוח" הוצא מהקונצנזוס כיוון שחלקים גדולים ממנו חוגגים את הדרום בתקופת העבדות. השגשוג הזה של קריאות מהצד השמאלי־ליברלי להחרים יצירות הביא לשגשוג־נגד מימין. אם בקהילת הלהט"ב יש מי שכותבים שהם מרגישים פגועים מכך ששחקנית לא־לסבית משחקת לסבית, נוצרים אדוקים מרגישים בנוח לדבר על כך שהם נפגעים מעצם קיומם של ספרים על לסביות. יש הרבה מאוד הבדלים בין הביטול משמאל לפסילות מימין, אבל לפעמים השפה דומה, ושתי המגמות מזינות זו את זו, כך שהלהבות עולות, מגיעות אפילו לדמויות כמו מוריסון.

אחד האנשים הרועשים במאבק הוא רוב סטנדרידג', סנאטור מקומי עלום במדינת אוקלהומה, שבחודש שעבר מצא דרך לקבל סוף סוף קצת סיקור בתקשורת ארצית. הוא נעמד באולם הקונגרס באוקלהומה סיטי והציע חוק חדש: איסור על ספריות של בתי ספר ציבוריים במדינה להחזיק או לקדם ספרים העוסקים בגזע, זהות מגדרית, נטייה מינית או כאלה ש"מכילים תוכן בעל אופי מיני". לפי ההצעה, הורים יוכלו לדרוש הסרת כל ספר שנראה להם, ובעצם לא נראה להם. אם הספר המדובר לא ייעלם מהמדף בתוך 30 יום, ההורה המתלונן יוכל לקבל פיצוי של לפחות 10,000 דולר בבית המשפט, בעוד הספרן/ית שלא מילאו את ההוראה יעמדו בפני פיטורים ולא יוכלו לעבוד בבית ספר אחר במשך שנתיים לפחות.

הצעת החוק הזו תעלה לדיון והצבעה בפברואר, וסביר להניח שגם תתקבל, אם לא באוקלהומה אז במדינה שמרנית אחרת בארצות הברית. אישור של חוק כזה יניע מאבק משפטי ממושך, שיסדר לסטנדרידג' שלל הופעות טלוויזיוניות. אף שהפיתוי היח"צני והכלכלי היה שם תמיד, הרי שרק לפני שנים אחדות רוב סטנדרידג' לא היה חולם אפילו ללחוש רעיון עוועים שכזה — צנזורה על ספרים? באמריקה? — אבל מלחמות התרבות בה הבשילו אפילו לכך, וסטנדרידג' לא לבד.

בשנה האחרונה נעשו עשרות ניסיונות, רובם מוצלחים, להסיר ספרים ממדפי ספריות ומתוכניות לימודים. איגוד הספריות האמריקאי (ALA) פרסם בחודש שעבר הודעה ארוכה, שבה העיד כי מאז 1 ביוני רשם המשרד לחופש אינטלקטואלי של האיגוד 155 ניסיונות להוריד ספרים מהמדפים. "אנחנו רואים כמות חסרת תקדים של אתגרים", מסרה דברה קאלדוול־סטון, מנהלת המשרד לחופש אינטלקטואלי של האיגוד. "ב־20 השנה שלי עם ALA תמיד היה זמזום קבוע של צנזורה, והסיבות השתנו עם הזמן, אבל אני לא יכולה להיזכר בתקופה שבה היו לנו כל כך הרבה אתגרים כאלה על בסיס יומי. חלק מקבוצות הלחץ אפילו נוקטות הפחדות ואיומים על ביטחונם ופרנסתם של עובדי ספריות, מחנכים וחברי הנהלה שהתמסרו לשירות הציבורי ולחינוך הנוער".

מאחורי כל ניסיונות הצנזורה הללו עומדים מעצבי מדיניות שמרנים. הספרים שהם מנסים לסלק מהמדפים עוסקים לא רק בגזע, מגדר והפלות; יש בהם גם ספרי עיון ורומנים, מכמה וכמה עשורים שונים, ספרי ילדים, קלאסיקות ורבי־מכר טריים, ספרים זוכי פרסים. אין שם באמת גבול למה אפשר לצנזר. "העין הכי כחולה" של מוריסון, למשל, נכנס לרבות מהרשימות האלה, בעיקר בגלל תיאור של אונס. יותר קל למחוק דיון בגזע או מגדר מספריות ציבוריות מלהילחם באלימות מינית וגזענות במציאות עצמה.

הנה עוד דוגמה: קבוצות שמרניות בטנסי מנהלות מאבק להסרה מהמדפים של "רובי ברידג'ס הולכת לבית הספר" — ספר ילדים אוטוביוגרפי שכתבה ברידג'ס, הילדה האפרו־אמריקאית הראשונה שהלכה לבית ספר ציבורי לבן, בלואיזיאנה, 1960. כן, זו שתועדה בתמונות ידועות ונהפכה לאייקון במאבק לשוויון. אבל השמרנים יצאו נגד הספר, כי "תיאור קהל גדול של אנשים לבנים כועסים על ילדה שחורה יוצר פילוג בין שחורים ללבנים ומציג לבנים כאנשים רעים". בינתיים, שוטרים ואזרחים לבנים ממשיכים לירות באפרו־אמריקאים.

קבוצות שמרניות בטנסי, למשל, מבקשות להסיר את ספר הילדים על הילדה האפרו־אמריקאית הראשונה שהלכה לבית ספר ציבורי לבן, כי "תיאור קהל גדול של אנשים לבנים כועסים על ילדה שחורה מציג לבנים כאנשים רעים"

זו לא טענה שנויה במחלוקת — במיטבה, ארצות הברית היא מדינה שיכולה להודות בחטאי העבר וגם בהתקדמות שעשתה עם השנים, וגם קולות שפויים בימין לא יכולים להתכחש לעובדה שכן, העבדות עיצבה את פני המדינה. אבל לשמרנים לא מעטים קשה להתמודד עם מראה כזאת כשמציבים אותה בפניהם. בכל זאת, אחרי שמונה שנים של נשיא שחור הם בחרו בתגובת נגד קיצונית ששמה דונלד טראמפ. אז "1619" הצליח לעצבן אותם; במשך שבועות כלי התקשורת הימניים עסקו בו ללא הפסקה. מה שהיה פרויקט עיתונאי חד־פעמי נהפך לרגע סוציולוגי מכונן. האנה־ג'ונס זכתה בפוליצר, אבל מלחמת התרבות עלתה מדרגה.

אפילו בצמרת. שבועות אחדים לפני שטראמפ הפסיד בבחירות הוא הקים פרויקט תגובה משלו, "1776" — שנת העצמאות — ועדה שנועדה לחזק את "החינוך הפטריוטי", כפי שהוא מוגדר בידי הימין, והתעלמה מכל מה שקרה באמריקה לפני כן, כולל ילידים, כולל עבדות. היא פרסמה את הדו"ח שלה ברגע האחרון, יומיים לפני כניסתו של ג'ו ביידן לבית הלבן; הוא ביטל את המלצותיה כבר ביומו הראשון בתפקיד, והגדיר אותן "עיוות ההיסטוריה שלנו".

אבל גם אם רשמית הפרויקט לא ממש עשה הרבה, הוא נתן את הלגיטימציה הגבוהה ביותר למשכתבי ההיסטוריה, בעיקר במדינות הדרום. כי מה שקורה בשנה החולפת בבתי ספר וספריות ציבוריות במחוזות השמרניים של אמריקה הוא לא רק תגובת נגד ל"1619", אלא שלב נוסף במאבק שמתנהל בארצות הברית מיום היווסדה, בשאלה מי יכול לספר את הסיפור שלה, ואיזה סיפור בכלל "מותר" לספר. וכשהקורונה מביאה את הכחשת העובדות, הפייק ניוז ותיאוריות הקונספירציה לשיאים חדשים, שכתוב ההיסטוריה מתודלק היטב.

בנזין עיקרי בסיפור הזה הוא Critical Race Theory — תיאוריה אקדמית שמצביעה על הגזענות הממסדית בארצות הברית. לומדים אותה רק בקולג'ים או בתארים מתקדמים יותר, אבל קמפיין תקשורתי שמרני גרם לאינספור הורים אמריקאים להאמין שזה מה שבתי הספר היסודיים עושים: שילדיהם בני ה־8 הולכים לבית ספר ושומעים שהם ילדים רעים כי הם לבנים.

קובעי מדיניות שמרנים פשוט חזרו שוב ושוב על המונח הזה, Critical Race Theory, ורכבו עליו כל הדרך למסע נרחב של צנזור ספרים. מושל פלורידה רון דה־סנטיס ומושל טקסס גרג אבוט חתמו על צווים האוסרים ללמד את התיאוריה בבתי ספר ציבוריים — לא שבתי ספר ציבוריים בכלל לימדו אותה, כאמור — וכך עשו גם המושלים של אריזונה, מיזורי, איווה ואיידהו.