א

גבול הצפון זרוע בימים אלה גופות של עופות. לא רק עגורים בעמק החולה, גם תרנגולות. בשבועות האחרונים הומתו באזור כ־600 אלף תרנגולות, בעיקר במושב מרגליות, שנדבקו או היה חשש שנדבקו בשפעת העופות. יש משהו סימבולי במוות ההמוני הזה, שכמו בהרבה מקרים של אסון משמש את שני הצדדים הנצים להוכחת טענותיהם. ובמקרה של מגדלי הביצים מול הממשלה, העימות הזה ממושך כימיה של המדינה.

בסיבוב הנוכחי משרדי הממשלה, ששוב מקדמים רפורמה בענף הביצים, טוענים שהמוות ההמוני הזה הוא הוכחה ניצחת לצורך לקדם אותה; אחד ההיבטים המרכזיים שלה הוא הקמת לולים חדישים שיוכלו לצמצם הדבקה במחלות, ולמנוע המתות ענק כאלה בעתיד. הלולנים מצדם טוענים שאם הרפורמה תעבור, כלל לא בטוח שבכלל יהיו תרנגולות בפעם הבאה שהשפעת תנחת באזור. והם משוכנעים שכולם יפסידו, לא רק הם אלא גם הצרכנים, שלא יזכו לראות ירידה משמעותית במחירי הביצים.

דיבורים על רפורמות חקלאיות משחררים מיד יצרים עמוקים, שבוקעים מהתפר הישראלי הגס שמחבר בין חקלאות, תקומה, גאולת אדמה, פערים חברתיים, טראומות, פריפריה ואליטות.

"אולי לא תאהב את מה שאני אומר לך, אבל ענף ההטלה וענף הלול בכלל הוא של שחורים", אומר לי מוטי אלקבץ, מזכיר ארגון מגדלי העופות. "המושבים על גבול הצפון מאוכלסים ביוצאי צפון אפריקה ובכורדים. המושב שממנו אני מגיע, ספסופה, הוא מושב של מרוקאים. הענף הזה מפרנס את בני עדות המזרח שזרקו אותם לכאן כבשר תותחים, במקום חיילים, כדי להגן על הגבול. ושים לב מי הולך על הראש שלנו היום: אביגדור ליברמן. אני לא הבייס שלו, אני לא דובר רוסית, אני שחור, אז מותר.

"ידוע שענף העופות הוא של שחורים וענף החלב הוא של לבנים. הרי גם תחום החלב מפוקח, כמו הביצים, אבל בו לא נוגעים. אפילו השקיעו בו כמיליארד שקל כדי לשפר את התנאים ברפתות. אין לי טענות נגד השכנים שלי מהקיבוצים שגרים פה, אני בעדם. אבל לצערי גם אי אפשר להתעלם מהפער הזה".

גם אם יש רוויה מטענות חקלאים בכלל ולולנים בפרט על העוול שנעשה להם וגזילת הפרנסה, הסיפור של הביצים הוא עדות טרייה לאופן שבו בני אדם מרגישים כשהם נשמטים בצדי רפורמות, ובעיקר לדרך שבה ניהול כאוטי של צעדים ממשלתיים, במשך שנים, שוחק את שמחת העשייה. וכשמתחילים לקלף את הקליפה, מגלים שזה בעצם גם סיפור על רעש תקשורתי, על הצורך של שרים להציג "תמונת ניצחון" מול זה של החקלאים למחות בקול, כשבסוף לא הרבה משתנה.

גבולות המספרים

אין מחסור, והמחיר לא יורד

כשבשבוע שעבר, בדיון על הרפורמה בוועדת הכלכלה של הכנסת, שר החקלאות עודד פורר דיבר על מחסור צפוי של חצי מיליון ביצים, אלקבץ הזדעק. פורר, הוא אומר, יצר פאניקה מלאכותית שנועדה לאפשר את אישור הרפורמה — והיא אכן אושרה. מכסות הייצור של ביצים הוגדלו בכשליש, בכפוף למעבר ללולים חדישים. "אין מחסור בביצים עכשיו, נקודה", אומר אלקבץ, "שר החקלאות מייצר בכוונה פאניקה כאילו יש מחסור, אבל הפאניקה היא שתיצור את המחסור, כי אנשים ירוצו לקנות יותר ויאגרו ביצים בבית, כמו שקרה בסגרים כשנגמרו הביצים בסופר".

בשנה החולפת מכסת ייצור הביצים היתה כ־2.3 מיליארד. היא עלתה כעת לקצת יותר מ־3 מיליארד, אבל בענף מסבירים שגם 2.3 זה יותר מדי. לא צריך כל כך הרבה. "אי אפשר לגרום לאנשים לאכול יותר ביצים", אומר בעל חברה לשיווק בתחום. "ישראל היא מהמדינות המובילות בעולם בצריכת הביצים לנפש" — כל ישראלי אוכל בממוצע כ־250 ביצים בשנה — "וכמות גדולה כל כך של ביצים זה יותר מדי. בסוף יצטרכו להשמיד אותן, מה שיגרום להפסד כספי גדול למגדלים, ולא יוזיל את המחיר".

"בחודשים האחרונים יש עודף ביצים בשוק. ראית שהמחיר ירד? לא ירד", אומר אלקבץ. "למה? כי המשווק מציע לסופרים מחיר זול יותר, והם בכל מקרה מוכרים באותו המחיר, שנקבע בפיקוח. כך שמי שמרוויח זה לא הצרכן אלא רמי לוי ושופרסל. גם כשהתירו בעבר לייבא ביצים — זה קורה לפני פסח וראש השנה — המחיר לצרכן לא ירד".

במשרד האוצר טוענים שבאירופה הביצים זולות יותר. אלקבץ מבקש לדייק: קודם כל, המחירים באירופה תנודתיים יותר, ולפעמים המחיר דווקא גבוה מבישראל. וחוץ מזה, הוא מוסיף, באנגליה ובצרפת אין מע"מ על ביצים, ובמדינות אחרות המע"מ מופחת.

טענת המחיר שאינו יורד לא נשמעת רק מצד המגדלים. גם קמעונאים אומרים זאת, וגם משווקים. "ביצה היא לא רק המזון המזין והזמין ביותר, אלא גם הזול ביותר. המשמעות של חיסול משקי הלולים המשפחתיים היא פגיעה קשה בהתיישבות, בלי  שום בשורה ליוקר המחיה", אומר מיכאל לסר, הבעלים והמנכ"ל של חברת מ. לסר שיווק ביצים, הגדולה בתחום. ועמית בן צור, מנהל מכון יסודות לעיצוב מדיניות בתחומי הכלכלה והחברה, מוסיף: "ענף ההטלה הישראלי מפוקח ומתוכנן, ומצליח לעמוד במטרות העיקריות שהציבה לו המדינה: לספק לציבור חלבון באופן יציב ונגיש, וכך למלא תפקיד חיוני במערך ביטחון המזון. לא ראינו ניתוח מעמיק של הממשלה שמצדיק תמיכה ברפורמה, וכך היא נוהגת בדרך קבע כשהיא מוציאה לדרך רפורמות כלכליות משמעותיות ללא ניתוח והערכה כלכליים".

אחת הסיבות היא שכמעט תמיד זה נשאר עסק משפחתי. לכל מגדל יש מכסה של כ־2,400 תרנגולות, ולכן הם בדרך כלל חוברים לבן משפחה נוסף ומגדלים שתי מכסות. בשנים האחרונות יזמים החלו להקים לולים גדולים יותר, של 60 ואפילו 100 אלף עופות, אבל הם מעטים. הרוב הם מגדלים קטנים, שמתפרנסים מזה שנים. רובם בני יותר מ־60. אלקבץ, למשל, בן 62, דור שני ללולנים.

גם יואב כהן דור שני, והוא רק בן 46. הוא יו"ר המועצה החקלאית של מושב נטועה, בחור גדול, חוזר בתשובה, אב ל־11. אביו היה ממקימי המושב, והילדים אספו ביצים מאז שהם זוכרים את עצמם. עבודה יומיומית, רוטינית, סיזיפית, שנכנסת לדם. אנחנו מסיירים במושב הקטן, רק כ־80 משפחות בתוך יער אורנים ואשוחים, ולבנון שמעבר לגבעה. האוויר צלול, הנוף כמו בחו"ל. אבל זה חור. גם כהן מודה בכך. אין סניף של קופת חולים, אין פעוטון, אין מכולת, אין מתקן טיהור שפכים מספיק גדול כדי לצרף תושבים חדשים. נשארנו עם הוותיקים.

כדי להגיע ללול של דוד שאול (76) אנחנו חוצים חצר מטופחת ובית צנוע. אין כאן את השתוללות הנדל"ן של המושבים במרכז הארץ. הלול מחופה תקרת אזבסט, הריח בתוכו בלתי נסבל. אתה נושם את הלשלשת. מבחינת שאול, זה ריח של בית. כך טוב לו. לקום בבוקר, לאסוף את הביצים. בטח עכשיו, כשקצת שקט אחרי כל השנים. הוא מפליג בסיפורים על ההפגזות, המטענים, "פצצה חוברה לעמוד מתכת והופעלה מרחוק, קטיושה נפלה בלב היישוב. במלחמת לבנון השנייה נוחי דנקנר בא לחלק צעצועים לילדים. אמרנו שאנחנו לא צריכים צעצועים, הילדים שלנו בריאים נפשית. אנחנו גרים ליד הגבול ולא בנו לנו ממ"דים. לא התלוננו. אבל עכשיו הם באים ורוצים לקחת לנו את הלולים? זה מה שמפחיד אותנו".

השימוש ברקע הביטחוני הוא קו הגנה מרכזי. או בגרסת שאול: "נלחמתי בסיירת מטכ"ל בששת הימים, במלחמת כיפור, במלחמת לבנון הראשונה, שמרתי על הגבול יום־יום. עכשיו הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת? עכשיו אומרים לי 'לא צריך אותך'?".

גם הוא העמיד דור שני של לולנים, בדמות בנו גיא. והוא מצטער על כך. "הוא בן 51 והצלחתי לשכנע אותו להישאר כאן איתי. יש לנו שתי מכסות, יחד כ־5,000 עופות. מה אני אגיד לו עכשיו, 'ייקחו לך את כל זה ולא יהיה לך כסף לשלם את המשכנתא? אני שכנעתי אותו לבנות בית'. הלול הזה זה כל החסכונות שלי. תכננתי שהבן שלי יהיה לידי כשאני אזדקן ותהיה לי הכנסה קבועה. איך אני ואשתי נזדקן, בעוני?".

גבולות השינוי

התפרצות שפעת הרפורמות

ב־2006 התפרצות של שפעת העופות הובילה להמלצה של השירות הווטרינרי לחסל את לולי הסוללה, אלה שבהם המטילות מוחזקות בכלובים קטנים וצפופים, מה שמעלה את הסיכון למחלות (כולל סלמונלה בביצים). המשרד להגנת הסביבה ביקש גם הוא שינוי, כדי לצמצם את מפגעי הריח מהלולים ואת הסכנה מטיפול לא מסודר בזבל ובפגרי עופות. במקביל התיירות הכפרית החלה להתפתח, ולול מול הצימר נראה פחות אטרקטיבי. היה ברור שצריך שינוי, ושר החקלאות שלום שמחון — בעצמו מושבניק מהאזור ובן למשפחת לולנים — גיבש רפורמה להוצאת הלולים הישנים מתחומי המושבים ולהקמת לולים חדישים מחוץ ליישוב. הרפורמה כיוונה ללולים גדולים מאוחדים, למרחקים גדולים ביניהם, למסועים משוכללים שיאספו את הלשלשת למכולות, למרווחים בין הכלובים ולאיסוף ביצים אוטומטי ללא מגע יד אדם. הרפורמה כללה גם תוכנית לממן כ־60% מעלות ההקמה של לול חדיש. אלא שרבים מהחקלאים התנגדו להרחקת הלולים, ובעיקר לאיחודם.

"ההתנגדות היתה בעיקר לשותפויות", אומר אלקבץ. "צריך להבין: עד אמצע שנות השמונים המושבים כאן היו שיתופיים, אנשים נכנסו לחובות של מיליונים, ובניגוד לקיבוצים — למושבים לא היה הסדר. הגיעו מעקלים, לקחו לנו את הטלוויזיות, ברחנו מהבית והסתרנו את מעט הרכוש שעוד היה לנו. עכשיו להגיד לאנשים 'תחזור לשותפויות' — זה להחזיר אותם מנטלית למצב ההוא. זה עורר פחד".

אבל אחרי הדיבורים על הרפורמה הקודמת, היו מי שבכל זאת שינו. יואב כהן מנטועה לוקח אותי אל "לול רפורמה" מחוץ לנטועה. זה אכן לול מודרני יותר: האנגר ענקי, ובו 60 אלף תרנגולות שחיות בעלטה מוחלטת בכל שעות היום, כדי שיטילו יותר ביצים. הכלובים מרווחים יותר, אין לשלשת על הרצפה, הביצים נאספות במסוע ישירות למכונה שמסדרת אותן בקרטונים. רק בסוף מגיעה יד אדם, בדמות שני תאילנדים שאורזים הכל.

כהן אומר שהוא מפחד מלולי ענק כאלה: "מגדלים גדולים ישתלטו על הענף. הם שוכרים מכסות מזקנים שאין להם כוח יותר לנהל לול, משלמים להם כ־3,000 שקל בחודש. זה מה שמחזיק אותם. אם יבטלו את המכסות לכל מגדל, לאנשים האלה כבר לא תהיה פרנסה".

ביטול המכסות הוא אחד הדברים שהכי מפחידים את הלולנים. עד כה הענף היה לא רק מפוקח אלא גם מתוכנן: המדינה חילקה מכסות מוגבלות, במשורה, ורוב בעלי המכסות מחזיקים בהן שנים. אם המכסות יבוטלו, במסגרת הניסיון לפתוח את הענף לתחרות, כל אחד יוכל לגדל מטילות ולמכור ביצים, כמה שירצה, ובלבד שיעמוד בתנאי התברואה. לולנים ותיקים יתקשו לעמוד בתחרות מול שחקנים חדשים וגדולים שיקימו לולי ענק חדישים.

החשש הזה מעורר אצל הלולנים געגועים לרפורמה של שמחון. "אם היינו עושים את הרפורמה אז, לא היו צצות הבעיות שיש היום. אז אף אחד לא רצה לקחת מאיתנו את המכסות", אומר חיים מלכי (73) מנטועה. הוא תמך ברפורמה אז, הצליח לאגד 26 מגדלים במושב שלו, "אבל אתה לא מבין מה עשו לי. עברתי את השיימינג של החיים שלי, שנים אנשים כאן לא רצו לדבר איתי, הייתי מוקצה. אבל הבנתי שזה העתיד. נסעתי להולנד, לאנגליה, ראיתי חוות. והמדינה רצתה לממן 60% מבניית הלול! היום לא נותנים לנו כלום, ומחייבים אותנו לעבור ללולי מעוף שיקרים בהרבה".

ב־2018 נולדה עוד רפורמה, שהוביל שר האוצר משה כחלון, להוצאת הלולים מהמושבים, עם סיוע של 350 מיליון שקל והארכת הסובסידיה של 6 אגורות לביצה שלולני קו הגבול מקבלים. הפעם משרד החקלאות הוא שהתנגד, ועוד רפורמה נקברה. כשחלק מהלולנים מדברים עליה עכשיו, מתברר שעוד קרב מגזרי רוחש מתחת לפני השטח: לטענת הלולנים, מנכ"ל משרד החקלאות דאז, שלמה בן אליהו, רצה "להשתלט על מועצת הלול" ו"להעביר את המכסות למתנחלים". גם המתח הפוליטי הזה מעורבב בסיפור הביצים.

גבולות העתיד

אולי בעצם אין דרמה

טלטלות הרפורמה במשך השנים הצליחו לבלבל את החקלאים. אפילו את חיים שמחון (64) מאבן מנחם, בן דוד של שלום וגם שכן. הוא כבר בנה לול חדש מרוחק, אבל עדיין מפעיל אותו בשיטה הישנה. יום אחד, אם יהיה צורך, יוכל לעבור למסועים. "אני מודה לאשתי שמנעה ממני להשקיע עוד כ־2 מיליון שקל בזה. היא אמרה שעד שאין החלטת ממשלה עם אופק, לך תדע מה יהיה. כבר 15 שנה אנחנו חיים באי־ודאות". וגם שמחון, כמו אחרים, מצטער על לא מעט החלטות בדרך. "היום אני מתגעגע לרפורמות של 2007 ו־2018. היינו צריכים לקחת את מה שהציעו אז. כיום עומד מולנו אדם כמו עודד פורר, שמעוניין לחסל אותנו. שפעת העופות והקטע הווטרינרי זה רק תירוץ". גם כהן משוכנע שהמטרה של פורר היא "לחלק את הענף", כלומר לבטל את התכנון ולאפשר תחרות מלאה, ללא מכסות והגבלות.

אז המכסה הכללית גדלה, אבל חרף החשש מהצפת השוק וחרף הזעקה המיומנת של הלולנים — על "הכושי עשה את שלו", האפליה רבת השנים, אימת העוני — אלקבץ מודה שבעצם הצרה לא כל כך גדולה. "מה שחשוב זה שפורר לא הצליח לשנות את שיטת המכסות", הוא מסביר. "אני אתן לו לגלות בעצמו שהוספת מכסות היא לא דבר פשוט כמו שהוא חושב. ומכאן הכל נתון לפרשנות שלך".

את הפרשנות מספקים אחרים, לא בשמם: שר החקלאות רצה תמונת ניצחון, והשיג אותה, עטורה בסרטים השגרתיים של "פירוק קרטל", "תחרות" ו"הוזלת מחירים". בפועל, הוא לא הצליח לחולל שינוי עמוק בענף, רק נקלע למבוך בעייתי: קבלת מכסה כרוכה בביורוקרטיה ממושכת של אישורים משלל גורמים, עמידה בתקנון של מועצת הלול והמתנה של כשנה. ואחרי ששתי רפורמות קודמות כבר נקברו, ולנוכח האי־ודאות הכלכלית והפוליטית כיום, למה שמישהו ירצה לקחת על עצמו את ההשקעה הגדולה בהקמת לול חדיש ואת התהליך הממושך הזה בלי שום ערובה לכך שהעניין ישתלם?

במילים אחרות, אין כאן באמת הגדלה של התחרות. יש סיכוי לא רע שגם הרפורמה הזאת תתפוגג. אם היא תעשה משהו בכל זאת, זה עלול להיות דווקא הגדלה של הריכוזיות בענף, בחסות התחזקות של מגדלים גדולים על חשבון הקטנים. מכירים את הקול העדין של פקיעה שמשמיעה ביצה שהתפוצצה במים רותחים? אולי זה כל מה שיישאר מהיומרה להיטיב עם הצרכן. זה, ותרנגולות בכלובים צפופים, התפרצויות של שפעת עופות וביצים שבאות מבין ערימות לשלשת.