‍מה שממכר הוא התחושה שאתה עדיין יכול?

"זה משהו שטמון בתחושה שאתה מצליח לעשות משהו שלא חשבת שאתה עדיין מסוגל, וההשתפרות כבר ממכרת. כשאתה מסתכל על דור ההורים שלך, גיל 50 נתפס כמרק, טלוויזיה, 'ערב חדש'. ופתאום אתה עושה עמידת ידיים בלי קיר וקולט סלטות שנוחתות עליך.

"יש תרגילים שהם ממש תרגילי מחשבה, בשנייה וחצי אתה עושה בערך 300 פעולות, כמו אוריגמי שנפתח בבת אחת. כשהפלייר עושה סלטה — בום. מלמטה אתה רואה משהו נופל עליך, וככל שאתה מתאמן יותר זה קורה בעיניך יותר לאט. זו עבודת צוות מתקדמת".

למה אתה לא הפלייר? למה בחרת להיות בסיס?

"הייתי פלייר כמה פעמים וזה היה פחד מוות. אני לא נהנה מזה. יש אנשים שלא מסוגלים לשחרר ולהיות פליירים, לרחף. כל הרעיון שהם לא בשליטה משתק אותם. כשאתה בסיס אתה זה ששומר שהיא לא תיפול, עליך מוטלת האחריות הרבה יותר מבין שניכם, אתה כמו הורה".

זה דימוי מעניין לספורט זוגי.

"אתה השומר, ובזה אני טוב. אצלי, בינתיים, טפו טפו, לא נפצעים. אני מאוד נהנה לקלוט סלטות של הפלייר ולהפיק אותן. איך אמר לי יוסי ורדי כשהיה הבוס שלי — אופי זה גזרת גורל".

הדבקת עוד אנשים סביבך בהתלהבות?

"כשראיתי אקרו־יוגה בפעם הראשונה חשבתי שזה מיועד לצוענים שעושים את זה מגיל אפס. היום אני חושב שכל אחד יכול. יש משהו מקסים בלגרום לאנשים לעבור את המחסום הפסיכולוגי ולנסות את זה. התנסו איתי עשרות אנשים, בהם ראשי המשק. ולכן כשפגשתי את תמר יסעור (יו"ר ישרכארט), כבר באותו לילה הבאנו מדריך ועשינו סרטונים. גם את רקפת רוסק עמינח, שותפתי ב־Team8, אני עדיין מנסה לשכנע".

נהפכת למיסיונר.

"מי שמתנסה באקרו־יוגה, בעיקר בגילים מבוגרים, מרגיש צורך מיסיונרי לצעוק לשאר העולם: 'תקשיבו, לא צריך להיכנע ללראות סרטים בנטפליקס כל הזמן. יש עולם אחר, מדליק, מדהים, מעיף'. יש שליחות בספורט הזה. אתה מתחיל מתרגיל אווירון בסיסי, כמו שעושים לילדים,  וגרף השיפור תלול מאוד, אנשים לא מאמינים עד כמה. ואז נוצר 'חיבוק' שייחודי לאקרו־יוגה, כיוון שהספורט הזה יוצר אמון אצל המתעמלים. משהו בחיבור של פיזיות, בינלאומיות, יצירה של ריקוד, אקרובטיקה להמונים. זה נותן תחושה שאין גיל, שהגיל הוא לא פרמטר".

הקבלת את ה"בסיס" לתפקידך בעולם העסקי. הוא קיים גם בחיים האישיים?

"בתקופת הבנייה של פיוניר היה לבן שלי מבחן בג'ודו, אירוע חשוב שבו מקבלים דרגה. באותו ערב לקוח בקליפורניה הודיע שהוא עוזב והיה צריך לעזוב הכל ולקפוץ אליו. מבחינה עסקית זה עבד, אבל כשחזרתי האכזבה של הבן היתה גדולה. לא באתי לטקס של הילד שלי, והוא חש תחושת בגידה. ראיתי בעיניים שלו את האכזבה. המשמעות היתה שביחסים בינינו מעלתי בהסכם. בתור בסיס נתתי לו ליפול. זה מה שהוא הרגיש".

כי לחץ של סטארט־אפ בתחילת הדרך לא מאפשר להתפשר על כלום?

"דפוס המחשבה הזה מאפיין הרבה יזמים. יש לך עשרות עובדים על הראש, אתה לא בטוח שיש לך כסף לממן את החברה, היא עדיין מפסידה, כל יום לקוח עלול לעזוב, הבורד לוחץ עליך, לא כל העובדים שאתה רוצה נשארים, והסטרס העצום הזה נוכח גם בבית. אתה לא באמת שם, מעין נוכח נפקד, עם העיניים רצות לכל הכיוונים. אתה מנסה להיות נחמד, להגיד מילים שנשמעות הגיוניות, אבל אתה לא שם. וזה נמשך שנים.

"ככה זה היה אצלי בפיוניר עד סיבוב הגיוס השלישי. האי־ודאות הפיננסית מאוד מקשה, כי אין לך מרווח לטעות. ואין בית ספר לזה, אז כל מי שנמצא בעמדה הזו מתמודד עם סיטואציות חדשות שהוא לא הכיר. ואתה כל הזמן טועה, אז אתה כל הזמן אשם ומרגיש דביל".

אז עם הבן שלך, בסיטואציה ההיא, היית בסיס שהפיל את הפלייר.

"לכל הורה יש זיכרונות מהיום שבו הוא אכזב את הילד שלו, או שהוא פספס ולא הבין משהו שהיה לו חשוב מאוד. הייתי חייב לבחור בין הסטארט־אפ לבן שלי, ובאותה סיטואציה היה ברור שזה הסטארט־אפ. זה הזהות שלך, מפעל החיים שלך, זה הכל. העולם מלא באנשים שהתחילו סטארט־אפים ולא הצליחו. וכדי להצליח, זה לא שאתה שבוי שלו, אתה שבוי של עצמך. אין לך עשרה צ'אנסים כאלה בחיים, אולי שניים. התחלת משהו ואתה חייב להצליח, נו מאטר וואט".

ואיך מתקנים את היחסים עם הילד?

"נראה לי שעל כל חוויה רעה צריך 10 טובות — ובסוף, מה לעשות, הם תקועים איתנו".

ובת הזוג?

"מה שחווים בני הזוג של יזמים זה אכזרי. מצד אחד הם לא יודעים מה החברה עושה, ומצד שני, כיוון שהם עם היזם בבית, הם חווים את כל החרדות, הפאניקה והעצבים, בלי בולם זעזועים. אתה גם לא נהנה מהגלורי, וגם רואה את בן הזוג שלך נחבט ונמעך מכל הכיוונים, וצריך לחיות עם זה. צריך לתת כבוד לבני הזוג בבית. להדליק נר לפרטנרים שסובלים את כל הלחצים".