בעיקר בגלל הערך הסנטימנטלי. אני מחפשת הדפסים שאנשים יכולים להיקשר אליהם רגשית, כמו סרטי דיסני ישנים או סדרות אנימציה שהיו בערוץ הילדים של פעם, שכבר לא מדפיסים מהם מוצרים. אני ממש מתרגשת מזה. אני מסתכלת על תמונות פילם ישנות שלי כילדה, מתכסה בשמיכת דיסני בבית של סבתא שלי, שמאז הפכתי למעיל. ומרגש אותי לדעת שהצלחתי להפוך אותה למשהו שרלבנטי לחיים שלי כיום.

אני לא רוצה לעבוד עם בדים חדשים. אני ממש אוהבת וינטג' וזה גם הרבה יותר אקולוגי. אנשים קונים באתרים סיניים חולצה ב־15 שקל, ולא מבינים שמאחוריה יש עבדים שהכינו אותה בתת־תנאים ושהאיכות שלה לא טובה. מהסיבה הזו אני גם מקפידה לקנות רק בדים שלא יוצרו בסין או במדינות עולם שלישי אחרות.פעם בגדים היו מחזיקים 10–15 שנה, בין היתר כי איכות ההדפסה היתה הרבה יותר גבוהה מזו שנהוגה כיום. כיום מדפיסים בעיקר הדפסים שהם כמו מדבקות, אבל בהדפסים ישנים אפשר לראות שהדיו היה טבוע בבד, כי ההדפס נראה גם מהצד השני שלו.

בהכל. החלק המאתגר הוא ליצור מציפיות, כי הן קטנות מדי, אבל אני יכולה לחבר שתי ציפיות לחולצה במידה סמול, או לשלב בין סדין לציפית שעשויים מאותה דוגמה.

חולצות, פאוצ'ים, מעילים.

את רובם אני קונה מרחבי העולם באתרים כמו איביי או אטסי, ולפעמים אנשים פשוט מביאים לי מצעים ששכבו אצלם בבוידעם.

כן, אנשים מפרסמים אותם למכירה כי הם יודעים שיש אספנים שעבורם זה ממש יקר ערך, ולכן הם גם מרשים לעצמם לתקוע מחירים. דברים ישנים של דיסני, כמו "פנטזיה", נחשבים נדירים מאוד.

מצעי "שרק" משנת 2004 וחולצה שנתפרה מהם

"בעבר איכות ההדפסה היתה הרבה יותר גבוהה מזו שנהוגה כיום. כיום מדפיסים בעיקר הדפסים שהם כמו מדבקות, אבל בהדפסים ישנים אפשר לראות שהדיו היה טבוע בבד, כי ההדפס נראה גם מהצד השני שלו".

כל חומרי הגלם שלי נדירים. יש לי כמה דברים במלאי, שאני ממש מפחדת לגעת בהם, ואם יכולתי, הייתי פשוט שמה אותם בכספת. השגתי, למשל, הדפס קנדי מ־1994 של "פאוור ריינג'רס", שזה מוזר כי זו בכלל סדרה אמריקאית. לא ראיתי את ההדפס הזה בשום מקום, כך שלמיטב ידיעתי אני היחידה בעולם שיש לה אותו, ושגם מודעת לערך שלו. אבל הדברים הנדירים במיוחד הם ההדפסים בעברית, של "הוגו" או "טייני טונס" למשל, שברור לי שלא אצליח לשים את היד על מצעים נוספים שלהם בעתיד.

המחירים מאוד משתנים, אבל רובם עולים כמה מאות שקלים. הכי יקרים שקניתי היו סדין של "פאוור ריינג'רס", שהוא כולו סצנה אחת מטורפת, וקניתי אותו מאמא בקנדה, שמצאה אותו בבוידעם. וסדין של רוג'ר ראביט, שהוא אחד הדברים שהכי קשה להשיג בשוק. כל אחד מהם עלה לי כ־100 דולר. אבל אני לא משתמשת בהם כרגע, לא ישתלם לי למכור פריטים שאני מכינה מהם בפחות מ־600 שקל, ואני לא חושבת שכרגע יש לי קהל לזה.

בסגר השלישי הבנתי שאני חייבת להפסיק לעשן. זה עשה לי ממש רע והרגשתי שאני מבזבזת את כל הזמן שלי על לא לעשות כלום. זה לא היה קל, כי לא עבדתי בגלל הסגר והיה לי משעמם. חיפשתי איך להעסיק את עצמי, ומצאתי בבית סדין ישן מקורי של "מיקי מאוס", שגיליתי שנקרע אחרי המון זמן שבכלל לא השתמשתי בו. חשבתי לעצמי שאני לא מסוגלת לזרוק אותו, אז אולי אנסה להכין ממנו כל מיני דברים. כך התחלתי לתפור והתאהבתי בזה.

לקחתי פעם קורס של עיצוב גזרות, אבל לא ממש השקעתי בו. היתה לי מכונת תפירה, שאבי החורג קנה לי קצת לפני שהוא נפטר, כשהוא חשב ש"אכבוש" את בצלאל. בפועל זה לא קרה, והמכונה שכבה אצלי בארון ארבע שנים, עד שבסגר הוצאתי אותה. בהתחלה עקבתי אחרי סרטוני הדרכה ביוטיוב וניסיתי להעתיק גזרות מחולצות קיימות שלי — פירקתי חולצות שהיו לי והעתקתי את הגזרות שלהן. נכנסתי לזה ממש והתאמנתי 15 שעות ביום עד שהשתפרתי. את הדברים הראשונים שהכנתי אי אפשר באמת ללבוש, אולי רק בבית כפיג'מה, אבל כן הבנתי שיש לזה קטע מגניב, שאנשים יכולים להתחבר אליו. אז החלטתי לנסות לתפור עוד דברים ולמכור.

חולצות מכופתרות: 250–350 שקל. פאוצ'ים: 200–250 שקל.

בעיקר חובבי אופנה שאוהבים וינטג'. אני לא עושה בגדים לילדים, כי ילד לא יכול להעריך בד שהבאתי מהצד השני של העולם והיה שמור בניילון 20 שנה. אני גם לא חושבת שצריך לקנות לילד חולצה ב־300 שקל, ובפחות מזה לא משתלם לי למכור.

כשהייתי קטנה היה לי סט מצעים של "דונלד דאק" שנורא אהבתי, ואז הבית שלנו נשרף והכל הלך, כולל הסט הזה. יום אחד מישהי הגיעה למסור לי מצעים והביאה את כל הסט של הדגם הזה והתרגשתי נורא. תפרתי ממנו מעיל שאני ממש אוהבת, ובמשך הרבה זמן התלבטתי אם למכור אותו או להשאיר לעצמי. בסוף העמדתי אותו למכירה, אבל בכל פעם שעשיתי את זה התפללתי שלא יקנו, ולשמחתי היום הוא עוד אצלי.

ברמה המקצועית הייתי רוצה לתפור בגדים לכלבים, ולהיות מספיק גדולה כדי לשווק את המוצרים שלי בפארקי שעשועים בארצות הברית. ברמה הקונקרטית החלום שלי הוא שאוכל פשוט להתפרנס מהעסק שלי לבדו. במקום מסוים הייתי מתה להיות סחית של הייטק, הבעיה היא שזה לא האופי שלי.