חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// קרנות הגידור מאכזבות /// עמיר פרץ עוד יותר /// הטבות מס לספורטאים הן טעות ערכית /// הרשעת אליזבת הולמס מעוררת תהייה לגבי כל מי שלא הורשע
מוסף כלכליסט | 06.01.22
סיכומי ההשקעות
פספוס העשור
ברידג'ווטר, קרן הגידור הגדולה בעולם, מינתה השבוע את ניר בר דעה למנכ"ל משותף, והפכה אותו לישראלי הבכיר ביותר בעולם הפיננסים. כבוד גדול, אבל בר דעה יידרש להפגין כישורים יוצאי דופן כדי לגשר על הפער בין התדמית הנוצצת של הקרן לביצועיה. סיכומי העשור שהתפרסמו השבוע בבלומברג העלו כי בעשר השנים האחרונות ברידג'ווטר ייצרה תשואה שנתית ממוצעת של 1.6% בלבד. השקעה במדד S&P 500 באותה תקופה, לשם השוואה, הניבה תשואה שנתית ממוצעת של 14.8%. במילים אחרות, הקרן הזוהרת הצליחה לפספס עשור שלם של גאות בשווקים. והיא לא לבד: כל מדד קרנות הגידור מציג תשואות חסרות לעומת S&P הסטנדרטי למדי. בשנה האחרונה, למשל, מדד קרנות הגידור הניב 3.65%, ואילו S&P רשם 27%. נכון, יש קרנות שיודעות לעשות את העבודה ולנפק תשואות עודפות במשך הזמן, אבל הרוב לא.
וזה כמובן לא סיפור רק של מי שמשקיע ישירות דרך הקרנות. הגופים המוסדיים משלמים למנהלי ההשקעות הזרים האלה עמלות, מתוך החסכונות של כולנו. ועדת יפה המליצה לטפל בנושא בשלל דרכים, אבל יישום ההמלצות נדחה, בינתיים לפחות לאפריל. בפעם הבאה שמספרים לנו סיפורים על כך שדמי הניהול הגבוהים נועדו להניב תשואה עודפת, כדאי פשוט להסתכל על המספרים של ברידג'ווטר.
/// גולן פרידנפלד
פרץ
כבר מצדיק את החשש
השבוע חשף "כלכליסט" כי ועד התעשייה האווירית דורש מענק של 100 אלף שקל לכל אחד מכ־15 אלף עובדי החברה, כתנאי להפרטתה. סך הכל כמיליארד וחצי שקל. במקביל נחשפו תנאי השכר של יו"ר תע"א הטרי, עמיר פרץ, האיש שאמור להוביל למהלך המורכב מאוד של ההפרטה: 1.2 מיליון שקל בשנה, לא כולל ראש הלשכה, המזכיר האישי, הנהג ושלל הטבות נוספות. פרץ לא מסר עדיין עמדה רשמית לגבי דרישת העובדים, אבל מאחורי הקלעים הוא תומך במהלך; בכל זאת, יו"ר ההסתדרות לשעבר.
אז מה יש לנו כאן? מינוי פוליטי לגמרי של אדם שלא עמד בתנאי הסף של נבחרת הדירקטורים, נהנה משכר מפואר, וכבר מלכתחילה לא ברור כמה יוכל לעמוד במחירים הכואבים שהפרטה גובה. פרץ, אחרי חודש בלבד בתפקיד, אמור להיות הדוגמה הטובה ביותר לצורך בנבחרת דירקטורים נקייה מפוליטיקה. במקום זה, השבוע התברר שלנבחרת הזאת יהיו דווקא תנאים חדשים שמקלים את הפוליטיזציה שלה, והיא תקבל בשמחה גם את מי שהניסיון הרלבנטי שלו מסתכם בהיותו חבר כנסת. עוד הרבה פרצים לפנינו, וזה עוד יעלה לנו.
/// רועי ברגמן
הטבת מס למדליסטים
שיבוש מערכתי
המדינה לא אוהבת לחלק הטבות מס. ובכל זאת נרשם השבוע קונצנזוס אחד כזה, כשכל חברי ועדת הכספים של הכנסת אישרו הצעת חוק שפוטרת זוכים בתחרויות ספורט בינלאומיות ממס על הפרס. "סוף סוף מדינת ישראל תוקיר את ההשקעה של הספורטאים, זה הדבר הקטן שאנחנו יכולים לעשות עבורם", אמר היו"ר אלכס קושניר. כלומר הפטור לא ניתן כדי לתמרץ ספורטאים, או כדי לתקן עיוות, אלא כאקסטרה פרס, כהוקרה.
רוצים הוקרה? ברכו יפה, עשו טקסים חגיגיים, אולי אפילו תקצו כספים ייעודיים לתמיכה בספורטאים. את מערכת המס והכנסות המדינה צריך להשאיר מחוץ למגרש הזה. הטבת מס היא לא פרס. גם כך היא כלי בעייתי — לא שקוף, בהגדרה לא שוויוני, וכזה שנוטה עם הזמן להתרחב לעוד ועוד אנשים. הוא נועד למקרים ספציפיים מאוד, כשיש הצדקה כלכלית־חברתית להקל במס, למשל על עמותות. כל השאר, כולנו, משלמים מסים בלי הטבות. וזה לא שאין בינינו עוד אנשים שראויים להוקרה — רופאים, מדענים פורצי דרך, אנשי ביטחון, מורים, שחמטאים מצטיינים וספורטאים מעולים, כאלה שאין להם מדליה או שמאמנים ילדים באזורים מוחלשים. כולם ראויים להוקרה על ההשקעה שלהם, הטבות מס הם לא ממש מקבלים. החשיבות של מערכת מס יעילה ושוויונית גדולה מהמשמעות הערכית של ההקלה לזוכי מדליות אולימפיות.
/// שלמה טייטלבאום
אליזבת הולמס
הגברים יצאו נקיים
אליזבת הולמס, יזמית־כוכבת שהקימה את הסטארט־אפ תראנוס, הורשעה השבוע בארבעה סעיפי הונאת משקיעים בבית המשפט. ממש באותו היום יזם־כוכב אחר כיכב גם הוא בכותרות: התבשרנו שאדם נוימן מ־WeWork השתלט על אלפי דירות בשוק האמריקאי. שניהם הגזימו ביכולות המוצר שבנו; אחת הולכת לכלא, אחר מתחיל פרק ב'.
ההרשעה של הולמס הגיונית; במשפט נחשף עד כמה שיקרה למשקיעים כדי להמשיך לגייס כסף. אבל משהו בסטטיסטיקה מטריד. מקרב חברות היוניקורן, רק כ־13% הוקמו בידי מייסדות. והאדם היחיד מתוך חברות כאלה שהורשע בהונאת משקיעים הוא אשה. זה מדגם זערורי, אבל הוא לא מנותק מהקשר. אנחנו אוהבים את הסיפורים המעטים שבנמצא על נשים מצליחות. אנחנו הופכים אותן לסמל. גם כשהן נכשלות, מתברר, הן נצבעות בצבע אחר. זה לא מיזוגיני שהולמס תשלם על מה שעשתה, אבל ראוי לתהות איך קורה שאף אחד מהגברים ששיחקו בכספי המשקיעים או התנהלו באופנים לא תקינים אחרים לא שילם על זה במאסר.
/// ויקי אוסלנדר, ניו יורק
צילום: אי.אף.פי
מילת השבוע
//
דור סער־מן
יש לישראלים בעיה עם תור, והיא לא המובנת מאליה
נראה שכולנו עמדנו השבוע בתור לבדיקת קורונה. מי ברכב מי ברגל, מי לאנטיגן ומי ל־PCR, מי בגלל קולגה שנדבק ומי בעקבות תלמיד מהשכבה של הילד שאומת — כולנו חלק מתור אחד ענקי, שהוליד אינספור קיטורים. נראה שיותר משהם מפחדים מהמחלה עצמה ומהסיבוכים האפשריים שלה, הישראלים מתוסכלים מתורים, עד כדי כך שהממשלה מקלה כל הזמן את הדרישות, מנסה להפחית את מספר הישראלים המחויבים בבדיקה, כלומר כבולים לתור.
למה אנחנו שונאים כל כך תורים, גם טלפוניים (חשבו על הרתיעה מהמשפט "מיקומך בתור הוא") אבל בעיקר פיזיים? לא רק בגלל הבלגן הישראלי, הקומבינות, הנדחפים. זה עצם הרעיון של תור שקשה לנו. נדמה שהוא פשוט מנוגד לאורח החיים המקומי, לא רק כי הוא מבקש להתקין איזה סדר, אלא כי הוא מתעקש שנעצור. מהות התור היא המתנה, והיא זרה לחברה שכל הזמן דוהרת קדימה, להלך הרוח הלחוץ, הממהר, לאפליקציות עם החדשות המתפרצות, לרצף האירועים בין מחלות למבצעים לתאונות ואסונות ובחירות, לתחושת הבהילות של חיים שבורחים לנו בין האצבעות. המתנה בתור מחייבת אותנו לעצור את כל זה. להרהר. לנשום אחרת. לזכור שבסוף החיים הבורחים בין האצבעות, גם התור הגדול שלנו יגיע, מי ברכב, מי ברגל, מי באש ומי במים. מה הפלא שאנחנו מתעבים את זמן ההמתנה הזה. תנו לנו כמה חדשות רעות שאתם רוצים, רק אל תכריחו אותנו לעצור להתבונן בכל זה.
