ב

יקום של גיבורי העל, ספיידרמן תמיד היה הגיבור ההומני עם הרגישות החברתית הגבוהה: הוא עוזר למנוע פשיעה קטנה בקנה מידה שכונתי, ובשונה מבאטמן, שנלחם בנבלים שמייצגים רוע מוחלט, הוא התמודד עם אנשים רגילים שהוא מכיר, כאלה שסטו מדרך הישר בייאושם. בהתאם הוא תמיד נלחם כדי לעצור אותם, לא לחסל אותם. אבל ב"ספיידרמן: אין דרך הביתה" אנחנו נחשפים לגרסה שונה שלו, והפעם הוא זועם, אלים ודורש נקמת דם. האם "הגיבור הידידותי והשכונתי", כפי שהוא מכנה את עצמו, כבר לא מאמין בשיקום, אלא רק ביד קשה?

סרטי הקומיקס פרצו למסכים בהמוניהם בשנות האלפיים — תחילה עם טרילוגיית "ספיידרמן" של סם ריימי ואז עם טרילוגיית "באטמן" של כריסטופר נולן. באותה התקופה ארצות הברית היתה שרויה עמוק בטראומה של פיגועי 11 בספטמבר, והנשיא ג'ורג' בוש הבן יצא לחפש נקמה בעירק ובאפגניסטן. חוקרי קולנוע שרטטו דיכוטומיה ברורה בין גיבורי התקופה: באטמן הוא רפובליקני, ספיידרמן דמוקרט.

ההיגיון ברור: באטמן/ברוס וויין הוא קפיטליסט עשיר, שרוצה לנקות את רחובות העיר מהחלאות שמציפות אותם בלילה. באטמן הוא ויג'ילנטה שמזהה חולשה במנגנוני אכיפת החוק הרשמיים ולכן יוצא למסעות שיטור פרטיים, כמי שלוקח את החוק לידיו, ומתוך בוז לזכויות האדם של הפושעים שבהם הוא נלחם. הוא הרודי ג'וליאני של עולם הקומיקס.

לעומתו, ספיידרמן/פיטר פרקר הוא בן למשפחה חד־הורית קשת יום, והנבלים שלו היו אנושיים: הראשון היה תעשיין שנקלע למצוקה בגלל לחצים מראשי תעשיית הנשק, השני היה מדען שרצה להושיע את העולם עם אנרגיה מתחדשת ונפגע מניסוי שהשתבש, והשלישי קורבן של חברות התרופות. בשלושת המקרים, ספיידרמן מכיר את הנבלים אישית ואת נסיבות חייהם, ומשוכנע שהוא יצליח לגרום להם להביע חרטה על מעשיהם. ובשלושת המקרים, הנבלים אכן מתים, אבל לא מידיו של ספיידרמן, אלא מתוך אקט של הקרבה עצמית שבו הם מנסים לתקן את פשעיהם ולהציל את קרוביהם. להבדיל מבאטמן, ספיידרמן לא מבקש נקמה, כי הוא מבין שעם כוח גדול מגיעה אחריות גדולה, ועם נקמה גדולה מגיע אקט גדול יותר של אלימות, שמתחיל מעגל אינסופי של אכזריות שרק הולכת ומסלימה.

ספיידרמן מחליט לצאת למשימה לתקן את הפושעים שעצר, כדי לתת להם הזדמנות לחזור למוטב. אבל הניסיון הזה עולה בחייה של דודתו מיי, שנהרגת בידי הגובלין, שהתנגד לשיקומו. ומכאן מתחיל פיצול האישיות של הסרט, שמציג לצד הגישה הרכה הרגילה של ספיידרמן גם את הגישה הנגדית: תפיסת עולם אכזרית, שמנסה לגרום לספיידרמן להבין שהגישה השיקומית שגויה. הסרט, שנמשך שעתיים וחצי, מקדיש חלק משמעותי מדקותיו כדי להעביר לצופיו הצעירים את המסר הברור שיפי נפש הם פראיירים חלשים ופחדנים. שוב ושוב, בכל פעם שספיידרמן מנסה להיות מצפוני ולהציל נבל, הוא מוצג כחלש שמשלם על חולשתו בחיי אדם. ובשלב מסוים הוא מחליט לחסל את הגובלין.

כדי לייצג את מצבו הלא אחיד של ספיידרמן, דמותו מתפצלת לשלושה חלקים: שלושה ספיידרמנים על מסך אחד, כל אחד הוא נציג של יקום אלטרנטיבי אחר, כל אחד מהם מציג צד אחר באישיותו. פיטר פרקר הנוכחי (טום הולנד) בתפקיד האיד, זה שפונה לדרך הזעם, הנקמה והאלימות, ושני הספיידרמנים הקודמים (טובי מגווייר מימי בוש, ואנדרו גרפילד מתקופה אובמה) מייצגים את האגו והסופר־אגו באישיותו, אלה שירסנו ויאזנו את הגיבור בכוח בגרותם וניסיונם, וימנעו ממנו להיכנע לצד האפל של הכוח. ובסופו של סרט — אפשר להירגע — הקו הליברלי שמאפיין את רוב סרטי מארוול נשמר: הרע עובר תיקון ולא השמדה, והגיבור לומד את ערכן של סובלנות והכלה.

אז איזה סרט הוא "ספיידרמן: אין דרך הביתה" — רפובליקני או דמוקרטי? מצד אחד הוא מסתיים בניצחון הערכים הליברליים, ומהצד האחר מיליוני הצופים ברבבות האולמות ראו במשך שעתיים איך גישה רכה כלפי פשע מתנקמת בחפים מפשע. הסרט מבולבל כמו הדור שאליו הוא פונה, שנולד בימי אובמה והתבגר בימי טראמפ. דור שסרטי דיסני הנוכחיים מלמדים אותו להעריך רב־תרבותיות ורב־מגדריות, להיאבק למען זכויות אדם, לקבל את האחר ואת השונה. אבל גם דור שראה את טראמפ מחזיר אחורה את המאבקים למען שוויון זכויות ונגד משבר האקלים ותהה למה הטובים בכל זאת נדפקים.

כשהדוד בן אמר לספיידרמן ב־2002 ש"עם כוח גדול באה אחריות גדולה" הוא התכוון לכך שעכשיו, עם כוחותיו, הוא לא יכול להישאר פסיבי, אלא חייב לפעול למען עולם בטוח יותר, להיות לוחם צדק. אך כשהדודה מיי אומרת ב־2021 את אותו משפט היא מתכונת לדבר ההפוך: איזהו גיבור? הכובש את יצרו. זה שיש לו הכוח לשלוט בעצמו, ברגשותיו האפלים ובדחף לנקום, בלי משפט, בלי הליך ברור ובלי ניסיונות לתקן במקום להוסיף מכאוב. וההתעקשות של דודה מיי להבהיר לפיטר על ערש דווי, שהוא לא טעה כשבחר בדרך השיקום על פני ענישה, כי אף שהיא מורכבת וקשה היא הדרך היחידה לפתרון הבעיה — זה כאילו שקורבנות 9/11 יגידו לאמריקה לא לצאת למלחמה באפגניסטן בשמם. לא מספיק לעצור את הנבלים. כדי להשיב את הסדר ליקומים, צריך למצוא חיסון לאלימות, גם מצד הנבלים אבל גם מצד הגיבורים, שחייבים להכיר באחריותם לבעיה. כי יד קשה רק מביאה ליד קשה בחזרה.