המילה "They" נבחרה למילת השנה של מילון מרים וובסטר לשנת 2019, והיא משמשת אנשים א־בינאריים להגדרה עצמית, היות שכינויי הגוף ליחיד בשפה האנגלית מחייבים אבחנה מגדרית. הזהות הא־בינארית יכולה להיות קווירית, כלומר ערבוב של אלמנטים שנחשבים גבריים ונשיים. והיא יכולה להיות גם פלואידית, כלומר, נעה בין מגדר למגדר — בחלק מהזמן גברית יותר, ובחלק ממנו נשית יותר.  

עד לא מזמן יציאה מהארון נחשבה מהלך מחסל קריירות. בשנות השמונים, אמנים כמו ניל טננט (פט שופ בויז) וג'ורג' מייקל הונחו בידי חברות התקליטים שלהם לא לגלות לקהל שהם הומואים, אף שבסביבתם זה היה ידוע. בסוף שנות התשעים היציאה של אלן דג'נרס מהארון כלסבית הובילה לביטול התוכנית שלה. אבל כיום, לא רק שהיציאה מהארון נהפכה למקובלת ומתבקשת, המגוון אף התרחב ומוזיקאים יוצאים מהארון גם כטרנסג'נדרים/ות או כא־בינאריים.

מה הוביל לדחיפה המשמעותית בייצוגי מגדר? אחת התשובות העיקריות מגיעה מכיוון מפתיע, והוא המיינסטרימיזציה של תרבות הדראג. אמנות הדראג היתה קיימת כתרבות שוליים חתרנית כבר מאות שנים, אבל בעשור האחרון היא נהפכה לאורחת בכל סלון בזכות "המירוץ לדראג של רופול". ריאליטי מלכות הדראג החל ב־2009 כתוכנית קטנה בערוץ נישה להט"בי ונהפך מאז לסנסציה גורפת פרסי אמי, שייצרה תעשייה שלמה של כנסים והופעות, המגלגלת עשרות מיליוני דולרים בשנה ומשפיעה על שפת היומיום של ילדות מלוס אנג'לס ועד חדרה. אבני דרך נוספות בתהליך אימוץ הדראג למיינסטרים היו זכייתה של הדראג קווין המזוקנת קונצ'יטה וורסט באירוויזיון 2014 ועליית הסדרה "פוזה" של ריאן מרפי בנטפליקס.

מלבד הנראות הגוברת, מלכות הדראג נהפכו בעשור החולף לנושאות הדגל של עידן הספקטרום המגדרי. מי שבעבר נחשבו אמני פרפורמנס — בעיקר גברים שמתלבשים בבגדי נשים ועוטים על עצמם דמות שונה על הבמה — נתפסות כיום כנציגות של מגדר נזיל, כאלה שמספיק לראות אותן בשמלה בערב ובבגדי יומיום בבוקר כדי להבין מה זה לעזאזל מגדר פלואידי שיכול להשתנות בכל רגע ואיך אפשר להזדהות לא כגבר או כאשה, אלא כמשהו באמצע, גם וגם או לא זה ולא זה.

היציאה מהארון של סמית' היא עליית מדרגה בקבלת התפיסה של מגדר כספקטרום, ולא כהגדרה בינארית. זו הפעם הראשונה שסופרסטאר עם חזות "גברית־נורמטיבית" למדי, מעיזים לכפור במגדר שיוחס להם ולדרוש מהסביבה להתאים את עצמה אליהם. עבור רוב הג'נדרקווירים, הבקשה להתייחסות לפי כינויי הגוף המועדפים עליהם היא לעתים קרובות חוויה מאכזבת, משפילה ואפילו מסוכנת. לכן לא היה זה טריוויאלי לגלות שהאתגר שהציבו סמית' התקבל בידי הרוב המוחלט של גופי התקשורת. אפילו הצהובונים, עיתונים שבדרך כלל אינם מצטיינים באתיקה מתקדמת, כמו "הדיילי מייל", מתייחסים כיום לסמית' בכינוי הגוף שביקשו.

הקבלה התקשורתית של סמית' מעידה על השינוי ביחסי הכוחות של השנים האחרונות: חברות התקליטים כבר מזמן ירדו מגדולתן ואינן יכולות להכתיב עוד לאמנים ולכלי התקשורת על מה לדבר ועל מה לא. כיום אמנים יכולים להעלות שיר ליוטיוב במקום להתחייב לחוזה דרקוני של עשורים, ויש להם יותר חופש להביע את עצמם כפי שהם רוצים, ללא פילטרים של גורמים חיצוניים. ובלי "הורה" מאיים וכל יכול, היציאה מהארון נעשית רק מול הקהל. וזה — כפי שמלמד המקרה של סמית — מכיל ומקבל הרבה יותר משנדמה לנו.