לפני כמה שנים מישהו פיתח תחליף צמחי לחלבון־הכאב של העקרב. חומר שפועל באופן דומה, רק יותר בעדינות, ושכמו חלבון־הכאב הוא איננו רעיל. עקרבים למתחילים. הייתם נותנים לזה לגעת בכם?

הייתם נותנים לזה לגעת באוכל שלכם?

בעצם מה אני שואל, נתתם. אולי אפילו יש לכם כזה בבית. תבדקו. קוראים לזה טבסקו.

חריפות איננה טעם. אין קולטני "חריף" בלשון. מתוק ומר לא מקיימים עם החריף יחסי גומלין. טכנית חריפות היא כאב צורב. הטרדה של ריריות הלשון והלוע על ידי חומרים שפלפל שחור, ג'ינג'ר, בצל ועוד צמחים פיתחו בדיוק כדי שיצורים בעלי פה ולוע לא יחשבו שהצמח הזה הוא פרס בשבילם.

כל חומר צורב פועל קצת אחרת, והקפּסאיצין — משפחה קטנה של חומרים צורבים בצ'ילי — הוא אכן החיקוי שהטבע יצר לארס העקרב. הוא תוקף את אותו קולטן חום, וגורם לו לדווח על אותה "שריפה מקומית", פשוט הרבה יותר בעדינות, ועם ניואנסים: יש זני צ'ילי שמצליפים, יש כאלה ש"בוערים לאט". זה מושפע בין השאר מתמהיל הקפסאיצין.

ודווקא החריף ה"עקרבי" הזה הוא החריף הפופולרי בעולם.

חשבו כמה זמן לקח ליבול מאמריקה להיקלט באירופה: לעגבניות ותפוחי אדמה זה לקח כמעט 200 שנה. לשוקו — 100. לתירס, בכמה מדינות, כ־50 שנה. אבל עד שקלח התירס הראשון נקטף בגרמניה הצ'ילי כבר נהפך בן בית בספרד, איטליה, צפון אפריקה ומזרח אסיה. להונגריה הפפריקה הגיעה בכלל מכיוון אסיה, עם הכובשים הטורקים, וזה קרה 77 שנה בלבד אחרי המסע הראשון של קולומבוס.

כן, על תפוחי אדמה לא שמעו, ולצ'ילי חיכו, בערך. חיכו לפלפל שחור. קולומבוס הפליג מערבה כי 40 שנה קודם קונסטנטינופול נפלה והעותמנים שברו את אירופה במכסים, בעיקר על תבלינים, בעיקר על פלפל שחור. אז קולומבוס רצה להביא אותו מהצד השני של הודו, והוא חזר עם חריף גס וכואב יותר, שנהפך מיד לרב־מכר עולמי, אפילו בהודו, מולדת הפלפל השחור המקורי.

השאלה שטורדת אותי כאן היא: למה. למה אחד הטעמים האהובים בעולם הוא של נשק כימי? ולמה מבין מבחר הצריבות שהטבע מציע לנו, טיפחנו יותר מכל את הצמח שצריבתו מזכירה את הכאב של הכשה קטלנית?

יש לזה כמה הסברים — גם כי תמיד יש יותר מסיבה אחת, הטבע איננו מבחן אמריקאי, וגם כי האהבה לחריף היא תכונה כל כך נפוצה, שורשית וקדומה, היא כל כך חלק ממי שאנחנו, שקשה לתת לה הסבר "כירורגי" מבודד.

אחד מהם הוא שחריפות נותנת לנו "היי" קטן. כאב גורם למוח להפריש אנדורפינים, שהם מין גרסה טבעית למורפיום, משכך כאבים ממסטל. לפי מה ששמעתי זה קורה גם לאנשים שעושים כושר. אז כמו שבשוקולד יש מין שריד הומאופתי בטל בשישים לאקסטזי, בחריף יש את האופוריה של הריצה, רק לעצלנים.

ההסבר השני מגיע ממי שנחשב לפסיכולוג הטעם החשוב בעולם כיום (לא שיש כל כך הרבה). והפסיכולוג, פרופ' פול רוזין מאוניברסיטת פנסילבניה, טוען שאנחנו אוהבים מאכלים מכאיבים מאותה הסיבה שאנחנו אוהבים סרטי אימה. או במקרים דומים קפיצות באנג'י ורכבות הרים — או, אצל כמה מאיתנו, יחסי מין שמשלבים כאב. כמוהם, אכילת חריף היא סוג של מזוכיזם לא מסוכן. משחק קטן באש, בגבולות שלנו. סכנה שהיא רק משחק. יש כללים למשחק הזה, והם נכונים לאכילת צ'ילי כמו ליחסי סאדו־מאזו: במציאות זה בטוח לחלוטין, הכאב עולה במנות קטנות, שתמיד בשליטתנו. בזמן אמת זה גורם לנו להתרגש ולהזיע, לעבור משהו אחר, ובעיקר להרגיש. נראה לי שזה הקטע בטעם.

אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"