חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// המענקים לעצמאים מיועדים רק למי שמגיע לו /// קסטרו היא לא בדיוק קורבן של הקורונה /// סין מספקת עוד סכנות /// החרם על פייסבוק הוא פלסטר
החזרת המענקים
אין מה לכעוס
משבר הוא עניין כאוטי, וגם הניסיונות להתמודד איתו נוטים, מטבע הדברים, להיות מבולגנים. אופן ההתמודדות של ממשלת ישראל עם משבר הקורונה יצר אי־אמון עמוק של הציבור, וכעס שחלק גדול ממנו מוצדק מאוד. אבל לפעמים פשוט צריך להפריד בין הדברים.
ההודעה של רשות המסים השבוע, שלפיה אלפי עצמאים קיבלו מענקים שלא הגיעו להם (או גבוהים משהגיעו להם), עוררה כעס גדול. הרשות עדיין לא דרשה מהם להחזיר את הכסף, אבל הכיוון ברור — והוא לגמרי הגיוני. אין סיבה לתת מענקים למי שלא עומד בקריטריונים, או לסייע בסכום גדול יותר מהמגיע. מישהו אחר צריך את כספי המסים האלה. כן, המענקים חולקו במהירות, כדי לתת מענה מיידי, אבל בדיקה מאוחרת וקפדנית יותר נועדה לעשות סדר, שהרי המענקים אינם מתנה שהמדינה מפזרת כך סתם.
כך שאת הביקורת כדאי לשמור לעניינים מהותיים יותר; לא לניסיון להיצמד לכללים, אלא, למשל, להמשך הדיון בשאלה אם הקריטריונים הקיימים למענק הוגנים, אם כל מי שראוי לפיצוי עומד בהם. יש מספיק סיבות לעלות על הבריקדות בתקופה זו, תיקון המענקים אינו אחת מהן.
/// עמרי מילמן
דו"ח קסטרו
לא בגלל הקורונה
עונת הדו"חות שהסתיימה השבוע מספקת תמונת מצב של הכלכלה הישראלית בשלושת החודשים הראשונים של השנה, מה שאומר שמשבר הקורונה כמעט שלא נוכח בה — ההגבלות התחילו רק בשבועיים האחרונים של מרץ. את עומק הפגיעה נראה בעונת הדו"חות הבאה, אבל זה לא מפריע לחברות שמציגות כעת ביצועים גרועים לתלות אותם במגפה.
אסור להתמסר לנרטיב הזה. חלק נכבד ממי שמציגות כעת דו"חות גרועים הן חברות שמצבן היה קשה עוד לפני הקורונה, והגיעו למשבר בלי יכולת להתמודד איתו. קסטרו היא הדוגמה הבולטת. חברת האופנה דיווחה השבוע על הפסד של 87 מיליון שקל ברבעון הראשון, בדומה להפסד שרשמה ב־2019 כולה. במילים אחרות, היא הגיעה לקורונה אחרי 15 חודשים קשים, כלומר מידרדרת כבר זמן רב, וכך גם המניה שלה. מנהלי החברה ובעליה, משפחת רוטר, לא הצליחו להפוך אותה לרלבנטית בעולם האופנה המשתנה ולשמור על הרווחיות, בעוד חברות אחרות כן עשו זאת; המתחרה פוקס נהפכה לקבוצת ענק שמחלקת דיבידנדים באופן שוטף.
אם היה לקסטרו סיכוי להתאושש, ייתכן בהחלט שהמשבר הנוכחי חיסל אותו. אבל מה שמפיל את החברה זה לא הנגיף, אלה מחלות הרקע הקשות. או במילים אחרות: זו לא הקורונה, זה הניהול.
/// ירדן רוז'נסקי
סין
בופה של איומים
בעוד כל העולם מתמודד עם מגפה קשה שצמחה בתחומה, עלו השבוע לכותרות שלושה איומים חדשים מכיוון סין. סוכנות אי.פי חשפה צד אפל של האכזריות הבלתי נתפסת שממנה סובל המיעוט המוסלמי האויגורי באימפריה המזרחית: עיקור שיטתי של נשים מוסלמיות והכנסה כפויה של התקנים תוך־רחמיים לגופן. במקביל, סין החילה את חוק הביטחון החדש שמעניק לה סמכויות מיוחדות בהונג קונג, אותו חוק שחודשים של הפגנות סוערות לא הצליחו למנוע. ואם לא די בכך, הגיעו דיווחים על שפעת חזירים חדשה שהתגלתה במדינה ועלולה לסכן בני אדם. מארגון הבריאות העולמי נמסר שהוא ילמד את הממצאים החדשים וכי "אין להקל ראש בשפעות, גם בימים של מגפת הקורונה".
במציאות שבה סין מוסיפה להזין את מכונת הצריכה הגלובלית, הפרות של זכויות אדם ימשיכו להידחק אל מאחורי הקלעים. ספק אם גם מחלות קטלניות יצליחו לשחרר את העולם מהתלות במעצמה הזאת, שלוכדת אותנו בצבת החזירות הקפיטליסטית.
/// תמר טוניק
חרם על פייסבוק
הבעיה תישאר
עוד ועוד חברות הצטרפו השבוע לחרם על פייסבוק, והפסיקו את הפרסום שלהן ברשת החברתית כמחאה על העובדה שהיא לא מונעת הפצה של שיח שנאה והסתה, בדגש על פוסטים של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. אפילו ענקיות כגון יוניליוור וקוקה־קולה כבר שם. החרם סודק את הניטרליות שמארק צוקרברג דבק בה, והשבוע הוא כבר הודיע שיסמן פוסטים מזיקים. הבעיה היא שגם החרם וגם התוצאה שהוליד הם רק משכך כאבים, לא טיפול שורש.
האינטרנט הציעה דמוקרטיה חדשה, שמאפשרת לכולם להשמיע את קולם ואמורה להחליש את ההגמוניה של מי ששלטו באמצעי הפצת המידע בעבר. היא עשתה זאת, אבל היו לה שתי תופעות לוואי בעייתיות. אחת היא שגם הגמונים משתמשים בה, כגון המפלגה הרפובליקנית וממשל טראמפ, ויש להם מספיק כוח כדי להשתמש בפייסבוק באופן מזיק ביותר. את זה חרם יוכל, אולי, לצמצם, אבל רק באופן נקודתי; על פוסטים של מנהיגים מסיתים אחרים עוד לא קם שום חרם. ואת הבעיה האחרת קשה עוד יותר לפתור: הרשת משמיעה את קולן של קבוצות שנאה והסתה, של מתנגדי חיסונים, של מכחישי משבר האקלים או מכחישי קורונה. אחרי שבעיית הפוסטים של טראמפ תרד מסדר היום והתאגידים יגזרו את הקופון היח"צני, הם ימשיכו לשתף פעולה עם פייסבוק ויותירו אותנו עם מנגנון רקוב מן היסוד, שמאפשר שיח מסוכן באינספור גזרות.
/// הגר רבט
צילום: אי.פי.אי
מילת השבוע
//
דור סער־מן
הקורונה משנה את התפיסה המקובלת של "מובטל"
הבטלה העברית עברה לא מעט גלגולים. פעם בטלנים היו מקור לגאווה, המקפידים בתפילה ובביקור בבית הכנסת, "שאין מתעסקים בדבר אחר אלא בצורכי ציבור", וכל קהילה היתה זקוקה להם. אחר כך המצאנו את עצמנו מחדש בחסות דת העבודה, ובמקום היהודי הבטלן השקוע בלימוד סגדנו לעברי החסון שלא מפסיק לעמול. אנחנו עם עובד — בהתחלה עם רוח גבית של סוציאליזם רוסי, אחר כך ברוח האתוס היזמי האמריקאי — לא כמו כל האירופאים האלה עם הסייסטות והוואקאנסים שלהם. נכון, הפריון לא משהו, אבל עובדים על זה.
מי שלא עבדו, המובטלים, צוירו כאן במשך שנים כמזרחים קשי יום, עם סיגריה, שש־בש וערק. אה, וכמובן "בניכוי הערבים והחרדים מצבנו מצוין". הלא־עובדים הם אחרים, הם לא אנחנו.
אבל הקורונה משנה סדרי עולם, גם את זה. האבטלה היא כבר לא עניין לישראל השנייה, השלישית או הרביעית. פתאום גם "טובי בנינו" מוצאים את עצמם בלי עבודה, גם אם הם עדיין מתעקשים לקרוא לזה חל"ת או "בין עבודות", כאילו אנחנו עדיין בעולם הישן. סטודנטים לפסיכולוגיה שמלצרו, פועלי במה שמלאכתם הושבתה, מנהלים של גני אירועים, וגם עובדי הייטק, וגם עובדי מדינה, כמעט אין תחום שלא פושה בו כרגע אבטלה. כבר לא מדברים על חרדים או ערבים או עולים שלא השתלבו או שתיינים בתחנת הטוטו. כבר אין בטלנים. יש אנשים שרוצים לעבוד ואין להם איפה. המצב חמור, והרע עוד לפנינו. לפחות אין יותר מקום לסטריאוטיפים.
