בעידן של ריחוק חברתי אין הופעות חיות, וגם אם נדמה שתכף ממש נגמר משבר הקורונה, בשום אתר מכובד לא מעיזים לדבר על החזרת ההופעות לפני סוף השנה, במקרה הטוב. מה יעשו עד אז אוהבי מוזיקה? איזה תחליף וירטואלי יש להצטופפות האינטימית? לתחושת התעלות הרוח כשאלפי אנשים מסביבך שרים את אותו השיר? לאינטראקציה עם אמן גדול מהחיים שפתאום נמצא במרחק נגיעה?

באופן מפתיע התשובה היא פורטנייט. ב־12 באפריל משתתפי המשחק הפופולרי מכל רחבי העולם הפסיקו לרגע לירות אחד בשני כדי להשתתף בהופעה וירטואלית של הראפר טראוויס סקוט. המופע, שנקרא "אסטרונומי", נמשך כעשר דקות בלבד, אבל הצליח למשוך יותר מ־12 מיליון שחקנים שלקחו בו חלק ועוד 27.7 מיליון צופים בפלטפורמות כמו יוטיוב וטוויץ'.

לכאורה, מלבד שיא הצופים שנשבר, אין כאן חידוש של ממש. עוד בשנת 2002 הופיעה סוזן וגה במשחק "Second Life", ובפורטנייט כבר הופיעו בעבר די.ג'יי מרשמלו ודיפלו. ובכל זאת ההופעה של סקוט היתה לא פחות ממהפכה. הסיבה לכך היא שבניגוד לחוויית הצפייה הפסיבית שמזמנות הטלוויזיה ויוטיוב, פורטנייט מאפשרת לצופים חוויה פיזית בגוף ראשון ומוסיפה לה אינטראקציה עם האמן, ששוברת את הגבולות של הופעה "סטנדרטית".

עבור שחקני פורטנייט סקוט לא היה דמות בלתי נגישה בסרטון, אלא חלק אימרסיבי בתוך עולמם, נוכח בו כמותם באותו הזמן ובאותו החלל, ומקיים איתם אינטראקציה ישירה. כמו בהופעה אמיתית הם יכלו לרוץ לקראתו, לקפוץ איתו או סתם לשבת בצד ולקשקש עם חברים שחוו את אותו הדבר בו־זמנית. לכל זה נוספה גם האינטראקציה הפנטסטית, כזאת שיכולה לקרות רק בין אוואטרים. כך למשל, ברגע שסקוט לקח שני כוכבים מהשמים וצירף אותם יחד, כל השחקנים במשחק התחילו לרחף באוויר. זה מפתיע וסוחף, ובעיקר מצליח לשחזר מעט מהכאוס הקסום שמזמנות הופעות אמיתיות.

"אסטרונומי" משתמש בכל היתרונות של המדיום: צבעים מטורפים, חלליות וכוכבים, עולם גדול מהחיים — ויוצר חיזיון פסיכדלי מרהיב. סקוט צלל מתחת למים ונסק לחלל בעודו מפליא בראפ. התנועה, הצבעים והמיקום של האמן לא מפסיקים להשתנות, דורשים מהעיניים להסתגל בכל רגע.

ועם זאת, יש דיסטנס מסוים שנשמר למרות הכל. אם בהופעה בפסטיבל שורת מאבטחים מפרידה בין המעריצים לבין האמן, כאן יש חיץ מסוג אחר. כמה דקות אחרי תחילת ההופעה, דמותו של סקוט נהפכת ענקית, גדולה פי כמה מכל הדמויות האחרות במשחק, מעין גוליבר עצום שמעיף באוויר את השחקנים רק בעצם הופעתו. הוא מתחיל כהולוגרמה, אך הולך ומתגשם למול עינינו, בזמן שהבתים והעצים שלידו הופכים למיניאטוריים. הוא לא אדם, הוא כוח טבע. אחרי הכל, גם בעולם שוויוני כמו פורטנייט צריך לייצר היררכיה בינינו לבין אלילינו, להעביר את תחושת העוצמה של 12 מיליון אנונימיים שהתאחדו כדי לצפות בכוכב אחד גדול מהחיים. אנחנו יכולים להיות איתו באותו מרחב, אבל בכל זאת אנחנו רק הקהל.