מה מניע את גלגלי השיניים האלה?

“הסביבה הגיאוגרפית והגיוון האנושי. קח את אפריקה שמדרום לסהרה, האזור הכי עני בעולם. רבות ממדינות אפריקה הן דמוקרטיות והן עדיין נחשלות, אז כשאנחנו בוחנים את הצמיחה של תרבויות מסוימות, דמוקרטיה ומוסדות פוליטיים וכלכליים יעילים הם רק חלק מההסבר. חלק אחר הוא גיאוגרפי: התנאים באזור זה של העולם תרמו לביסוס כשלים מסוימים — למשל, הנכונות של אנשים לדחות סיפוקים ולהשקיע בעתיד”.

איך קשורה הסביבה לדחיית סיפוקים?

“תסתכל על חקלאות: באירופה ובדרום־מזרח אסיה, התנובה גדולה פי שניים מאשר באפריקה. באירופה, זמן ההמתנה בין שתילה לקציר קצר בשליש לעומת אפריקה. לכן התשואה היומית להשקעה בחקלאות באפריקה קטנה ב־60% מזו שבאירופה ובאסיה. לכן, לאנשים שם היה תמריץ מוקטן להשקיע וללמוד איך לדחות סיפוקים. אבל דחיית סיפוקים היא אלמנט חיוני לצמיחה: כדי לצמוח, צריך להשקיע. אם התנאים הגיאוגרפיים פוגעים ביכולת הזו, אנשים נוטים להשקיע פחות בהון אנושי, הון פיזי וטכנולוגיה — אפילו אם הם נחשפים לאותם תמריצים כלכליים”.

גלאור יודע דבר או שניים על תמריצים ועל צמיחה. הוא משמש פרופסור לכלכלה באוניברסיטת בראון, אחת האוניברסיטאות הנחשבות מ”ליגת הקיסוס”. ככזה, הוא נמנה עם גל הכלכלנים הישראלים שעברו לאוניברסיטאות העילית האמריקניות בשנות התשעים (הגם שהוא משמש עמית בחוגים לכלכלה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה העברית). וגם בתוך הרשימה המכובדת הזו גלאור הוא אחד החוקרים המצוטטים ביותר, בזכות “תיאוריית הצמיחה המאחדת” שהגה, וששואפת להתוות את העקרונות שמסבירים את הצמיחה הכלכלית במרוצת ההיסטוריה.

התיאוריה הזו היא הציר שסביבו טווה גלאור את “מסע האנושות”, ספרו החדש (שנכתב עם ד”ר אורי כץ) והנגיש להפליא, ובייחוד את שתי השאלות המרכזיות שבו: ראשית, למה במשך רוב ההיסטוריה רמת החיים האנושית נותרה יציבה, עד שב־200 השנים האחרונות רמת העושר נסקה פי 17 וממשיכה לצמוח? ושנית, למה דווקא בתקופה הזו נוצרו פערים עצומים בין מדינות, כשחלק מהן דהרו קדימה?

לפני 200 שנה התוצר לנפש במערב אירופה, האזור המפותח בעולם, היה גבוה פי 3 מזה שבאפריקה שמדרום לסהרה, האזור הנחשל ביותר. היום הפער הזה צמח לפי 50 — “מפץ ציביליזציות”, כפי שמגדיר זאת גלאור. “רוב הפערים הללו הם תוצאה של אלמנטים היסטוריים עתיקים: חלק מהם נקבעו לפני כ־500 שנה, בשלב שבו רבות ממדינות העולם נכבשו בידי המעצמות האימפריאליסטיות, אבל גורמים אחרים הם קדומים בהרבה ומקורם במהפכה החקלאית, לפני כעשרת אלפים שנה, ויש אף גורמים שנקבעו עוד קודם, בזמן יציאתו של האדם המודרני מאפריקה”.

הפערים האלה ייסגרו מתישהו?

“אפשר לצפות שעם הזמן, מדינות עניות תאמצנה מוסדות שתורמים לצמיחה כלכלית, ואנשים באותן מדינות יאמצו אלמנטים תרבותיים שיתרמו לשגשוג האישי. אפשר גם להניח ששיפורים טכנולוגיים יצמצמו את ההשפעה של הגיאוגרפיה על הצמיחה הכלכלית: הטכנולוגיה תפצה על כך שמקומות מסוימים, למשל בוליביה, סבלו מהשפעה מעכבת כיוון שהם מנותקים מהים. אבל בשני המקרים יידרשו שנים רבות כדי להתגבר על כשלים כאלה, שמקורם בהיסטוריה העמוקה. לכן אני לא מצפה לקפיצות אדירות אלא לסגירה של פערים לאורך זמן. האי־שוויון יצטמצם בהדרגה. אבל הוא יישאר איתנו עוד זמן רב”.

ההשפעה הסביבתית, טוען גלאור, אינה רק תרבותית, אלא גם נצרבת בגנים ממש, וכך משמרת את עצמה לטווחי זמן עצומים — מה שמסביר מדוע אפריקה נותרה נחשלת ברובה, הגם שחלקים נרחבים ממנה נהנים מחקלאות מודרנית. “באזורים מסוימים, הברירה הטבעית תהיה יותר לכיוון אנשים שיש להם יכולת לדחות סיפוקים. נכון שיש התקדמות והתאמה למצב המודרני, אבל זה תהליך איטי. תסתכל על מהגרים מדור שני בגרמניה — אנשים שנולדו שם, ונחשפו כולם לאותה מערכת חינוך. מתברר שיכולת דחיית הסיפוקים של אנשים שהמשפחות שלהם הגיעו מאפריקה נמוכה במובהק מזו של אלו שמשפחותיהם הגיעו מקוריאה או מיפן”.

אם אקלים רע לחקלאות מייצר אנשים שמתקשים לדחות סיפוקים, איך תסביר את מצבן של מדינות דרום אירופה — ספרד, איטליה, יוון? הן נהנות מאקלים נוח לחקלאות, אבל כלכלית הן מתנהלות באופן בעייתי ונגררות מאחורי מדינות צפון אירופה, הקרות והמחושבות.

“בספר אנחנו מסבירים שזה קשור יותר ל’שנאת הפסד’ — מידת הנכונות של אדם לקחת על עצמו סיכונים, גם במחיר של כישלון. מצאנו שהיסטורית, ככל שמזג האוויר באזור מסוים נוח יותר, ובעקבותיו התנובה החקלאית רבה יותר, כך תושביו נוטים יותר לקחת סיכונים”.

אז זה מה שקורה בדרום אירופה. ובצפונה?

“אנשים באזורים עם אקלים בלתי יציב מפתחים חרדה מתנודתיות אקלימית: במקרה של שנים טובות מהממוצע, התועלת של התוספת במזון היא שולית, אבל בשנים חלשות התנודה לכיוון השלילי עלולה להוביל להכחדה של ממש. לכן באזורים הפחות יציבים האלה התפתחה ברירה טבעית — ביולוגית ותרבותית — של אנשים זהירים יותר, גם מבחינה כלכלית”.

בספר נזהרתם מאוד בכל פעם שנגעתם בתחום הזה של הבדלים גנטיים.

“זו באמת סוגיה רגישה. בניסיון שלנו להבין את תהליך הצמיחה, אנחנו לא מנסים להישען על הבדלים גנטיים בין חברות. הטענה שלנו היא שההבדלים הם בהרכב האוכלוסייה. כלומר, לא מדובר על תכונה אישית אלא על ‘מיהם שכניך?’, עד כמה אני שונה ממך ואתה שונה ממני. בכל תכונה, השאלה היא מהי רמת הפיזור מהממוצע: במדינות מסוימות הפיזור גבוה יותר מאשר באחרות.

“תחשוב על שתי חברות שהאיי.קיו הממוצע בהן הוא זהה, 100 נקודות: אחת מהן הומוגנית מאוד וכל האוכלוסייה שם היא עם איי.קיו 100, ולעומתה בחברה השנייה תמצא אנשים עם איי.קיו 180 וגם כאלה עם 60. אבל חדשנות טכנולוגית מבוססת על הזנב העליון: אדם עם איי.קיו 100 לא יפתח חדשנות טכנולוגית כי היא דורשת, לצורך הדוגמה, 110 ומעלה. במקרה כזה, החברה עם הפיזור הרחב יותר תהיה מתקדמת יותר”.

מרכיב נוסף שמשפיע על הצמיחה ועל התפתחותן של תרבויות, לפי גלאור, הוא המגוון האנושי. “המגוון האנושי נוצר במהלך היציאה של האדם מאפריקה. כשאנשים יצאו מאפריקה, הם לא קמו ופשוט החלו לנדוד. מתוך המגוון הגדול שהיה קיים באפריקה, היו קבוצות מסוימות, כנראה שוליות ונבדלות יחסית מבחינת המטען הגנטי, שנדחקו לנדוד מסיבות מסוימות. ואלו התיישבו בסמוך לאפריקה, במזרח התיכון. וכן הלאה: בכל פעם, חלק של האוכלוסייה עבר הלאה לתחנה הבאה. ככל שהמרחק מאפריקה הלך וגדל, כך הדלדל המגוון האנושי. התחנה האחרונה במסלולי הנדידה האלה היתה דרום אמריקה, ולכן המגוון בה הוא המצומצם ביותר.

“לאותו מגוון אנושי יש השפעות סותרות. מצד אחד, מדינה מגוונת מאוד מאופיינת בחוסר לכידות חברתית, חוסר באמון הדדי ומלחמות אזרחים תכופות. מדינות רבות באפריקה מספקות דוגמה טובה לזה. מצד אחר, חברות מגוונות מאופיינות יותר בהפריה הדדית שיכולה להגביר את קצב השיפורים הטכנולוגיים”.

לעומת זאת, חברות שבהן המגוון האנושי דל מדי נהנות מיציבות, אבל סובלות מסטגנציה: רמת ההפריה ההדדית בהן נמוכה יחסית, ולכן הן נוטות להתפתח לאט. לשם דוגמה, גלאור מביא את מדינות דרום אמריקה, שבהן יש שיעור גבוה של אוכלוסייה ילידית.

“כדי להבין, קח את הדוגמה של מזרח ומערב גרמניה: אזור מסוים יכול לשנות משטר במהירות ולעבור למצב התפתחותי אחר, אבל עדיין מדובר באותו עם, עם אלמנטים תרבותיים בסיסיים דומים מאוד, בסביבה גיאוגרפית זהה. באפריקה, המגוון האנושי רחב מאוד. רחב מדי, באופן שמוביל למלחמות אזרחים וחוסר לכידות חברתית.

“בין שני הקצוות האלה יש נקודה של איזון בין ההשפעה החיובית לזו השלילית, ושם הרמה האופטימלית של המגוון תורמת לפריון הייצור. כיום זה קורה, למשל, בארצות הברית”.

בעולם של הגירה, שבו גם כך רבים נעים ממקום למקום, יש עדיין משמעות לקבוצות מימי האדם הקדמון?

“התפקיד שלהן עדיין רלבנטי. אבל במדינות הגירה מובהקות מאוד, כמו ארצות הברית, נוצר איזון בין אוכלוסיות שהגיעו ממגוון רחב מדי וממגוון מצומצם מדי. זה מדגים כמה חשוב תחום החינוך כגורם מאזן — וזה נכון לא רק למדינות ההגירה, אלא גם למדינות המוצא. הפתרון לאפריקה, למשל, הוא להקטין את העלויות של אותו מגוון אנושי, על ידי חינוך לסובלנות. גם החברה האמריקאית, שהיתה גזענית למדי עד מחצית המאה ה־20, עברה שינוי תהומי מבחינת היכולת של לקבל את האחר.

“במדינות שסובלות מבעיה הפוכה לזו של אפריקה, כלומר המגוון האנושי בהן קטן מאוד, כמו בוליביה, אתה רוצה ליצור יותר פתיחות כלפי חוץ וחשיבה ביקורתית. זה דורש שנשנה את הגישה שלנו: הבנק העולמי, למשל, מקדם השקעה בחינוך, אבל בוחן אותה באמצעות מספר שנות הלימוד, ולא טיב התכנים. זו טעות”.

כל המשתנים האלה מתנקזים, כאמור, לגורלותיהן של תרבויות — והמנצחת במרוץ הצמיחה הזה היא התרבות המערבית, זו שיצאה מאירופה. “הוצעו לכך שורה של הסברים”, מפרט גלאור: “אחד המרכזיים שבהם מתייחס לפיצול של אירופה בין מדינות ועמים רבים במשך ההיסטוריה, מה שיצר תחרות פוליטית וטכנולוגית שדחפה לחדשנות. קח לדוגמה את כריסטופר קולומבוס. הוא גילה את אמריקה בשליחות מלך ספרד, למרות שהיה בכלל איטלקי, וזה התרחש אחרי שפורטוגל דחתה את היוזמה שלו למצוא נתיב שיט חדש להודו. לעומת זאת, סין היא הומוגנית יותר, מה שיצר שלטון מרכזי שדיכא חדשנות טכנולוגית. לכן בשלב מסוים סין, שהיתה תרבות מפותחת, נתקעה.

“ההסבר שלי הוא שונה במקצת. לדעתי, באירופה התרבויות המובילות התחלפו — תחילה יוון, ואחרי זה רומא ואחרי זה ציביליזציות נוספות — והנזילות התרבותית הזאת האטה את ההתקדמות של אירופה. לפני אלף ואלפיים שנה, סין הקדימה אותה. לפני 200 שנה, כשהעולם הצליח להשתחרר מהקיפאון הטכנולוגי שאפיין אותו, פתאום המגוון האנושי של אירופה נתן לה אדג’ שאיפשר לה לקפוץ לעידן הנאורות והמהפכה הטכנולוגית”.

מה אפשר להסיק מזה על החברה הישראלית?

“כמו החברות האחרות במזרח התיכון, זו חברה שהיא מהמגוונות ביותר מחוץ לאפריקה. בסולם שנע בין 0 ל־1, המגוון האנושי בישראל הוא 0.73, לעומת 0.77 באפריקה, 0.73 באירופה, ו־0.63 בבוליביה.

“המחקרים מראים קשר בין האנשים שגרים היום בישראל לבין אנשים שגרו כאן בתקופה התנ”כית. בעבר המגוון הזה עשה לנו בעיות: אפשר לתלות בו את הפיצול בין ישראל ליהודה, ואת הפיצול בעם בתקופת חורבן הבית השני, כלומר מלחמות פנימיות רבות — כפי שרואים היום בסוריה, שרמת המגוון שלה דומה לזו של ישראל”.

בישראל לא חסרים עימותים פנימיים, אבל הם לא משתקים את המדינה.

“יכול להיות שהעובדה שאנחנו מוקפים באויבים רבים מאפשרת לנו להתגבר על הבעיה של חוסר הלכידות”.

ומה עם היכולת שלנו לדחות סיפוקים?

“הגידולים שרווחו באזור שלנו הם בהחלט כאלה שעודדו דחיית סיפוקים, וזה דבר שלדעתי מאפיין את החברה הישראלית גם היום, בעיקר בכל הקשור לבנייה לטווח ארוך והשקעה בהון אנושי. הגיוון הזה יכול להשפיע בכמה כיוונים, אבל נראה לי שישראל הגיעה לנקודה שבה המרץ מתועל היטב. אפשר לומר שהסטארט־אפ ניישן התחיל עוד בימי האדם הקדמון”.

אתם מזכירים בספר את “המוות השחור”, מגפת הדבר שהכתה באירופה בימי הביניים, כגורם שתרם לצמצום פערים בחברה האירופית. לאן הקורונה תיקח אותנו?

“ייתכן שיהיו לה השלכות שליליות. תביט שוב על דחיית הסיפוקים: היכולת הזו נשענת על ודאות לגבי השרידות שלנו. עכשיו, לראשונה זה זמן רב, אנחנו מתייחסים לתוחלת החיים שלנו כאל דבר פחות ודאי: מי שפעם לא חשב על זה, פתאום שואל ‘האם אשרוד מחר?’. זה מערער וסודק את התפיסה השאננה שלנו על תוחלת החיים ומזיז לאנשים משהו בראש, גם אם הם אינם מפחדים מקורונה. זה פותח פתח להסתכלות אחרת על החיים — למשל, שאולי עוד שנתיים תהיה מלחמת עולם שלישית. אם היית שואל אותי לפני חודש אם אגיע לגיל 80, לא היה לי ספק. היום אני מהסס”.

ככלכלן, איך אתה רואה את העולם שאחרי הקורונה?

“הגלובליזציה תיפגע, ויש לכך השפעות חיוביות ושליליות. עכשיו אנחנו מבינים שחשוב שכל מדינה תוכל לייצר מענה לצרכים הבסיסיים שלה, מה שעלה בהקשר של תרופות וציוד רפואי. אם סין לא היתה עכשיו בתהליך יציאה מהמשבר, תעשיית התרופות היתה חווה עכשיו קטסטרופה, כי רבים מחומרי הגלם והרכיבים שלה מיוצרים בסין.

“לכן אני רואה עולם שבו מדינות מנסות לחזור לעצמאות כלכלית גדולה. זה יאט שיפורים טכנולוגיים, ויקטין התמחות וגם את התוצר לנפש. בטווח הארוך זה יאפשר קידום של סגירת הפערים העולמית, אבל בטווח הקצר זה יפגע בעולם השלישי, שנשען על הביקושים של העולם הראשון”.

במדינות רבות בעולם המערבי, יפן ואיטליה למשל, יש ירידה דרסטית בהיקפי הילודה. כיצד זה עשוי להשפיע?

“אפשר לשער שזה ישנה את ההרכב האנושי בעולם, וששיעורם של אנשים מהעולם השלישי יגדל על חשבון חלקים אחרים של האוכלוסייה העולמית. אני בהחלט רואה תסריט של חוסר יציבות פוליטית עולמי, ומתיחות שהולכת וגדלה. במקרה כזה נראה דעיכה בקצב השיפורים הטכנולוגיים, מה שיעכב את סגירת הפערים בין חלקים שונים של האנושות”.