הספר יוצא בתזמון מושלם עם הפגנות Black Lives Matter ששוטפות את אמריקה.

"זה נותן לי תקווה שיש אנשים שנמאס להם. אנחנו מעודדים את המפגינים ברחבי העולם שמוחים באומץ על היעדר השוויון והצדק".

את עיקר הביקורת בספרה מכוונת איימוס לקבוצה קטנה של אוליגרכים, שמכתיבים ומעצבים את המדיניות בממשל האמריקאי. דמויות כמו האחים דיוויד (שמת בשנה שעברה) וצ'ארלס קוך, שהיא מכנה "ליברטריאנים קיצוניים". הונם של בני המשפחה נאמד בכ־121 מיליארד דולר במשותף, והם המשפחה השנייה הכי עשירה באמריקה (מקום 18 בעולם, לפי "פורבס"). משנות השמונים השקיעו האחים סכומי כסף עצומים בארגוני ימין שונים ובקבוצות לובי, כדי להשפיע ולעצב את השיח הציבורי ולהכתיב סדר יום אולטרה שמרני בבתי המשפט, המוסדות האקדמיים, הקונגרס ואפילו מוסד הנשיאות.

הכוח של מושכי החוטים, אומרת איימוס, סמוי מהעין. "את לא מכירה את השטן שאת נלחמת בו. אלה הרבה מהגברים הלבנים באגפים שאת לא רואה, ושאני לא רואה. הם לא רפובליקנים, הם רק חטפו את המפלגה, ואנשי המפלגה מסכימים לזה כי ככה אתה שומר על הכוח בצד של הרפובליקנים. אם את סנטורית שמנסה להתנגד לכך, הם יציבו מולך מישהו ויתמכו בו במיליארדי דולרים. תסתכלי מה קורה למחאת MeToo — אין כסף לתת לארגונים נגד תקיפה מינית משום שהכסף נשלט בידי האוליגרכים".

הניתוח של איימוס מתבסס על שני ספרים עטורי פרסים מהשנים האחרונות: "דמוקרטיה בשלשלאות" (2017) מאת הפרופ' להיסטוריה ננסי מקלין (MacLean), שעוסק בהשתלטות של מיליארדרים מהימין הקיצוני על המפלגה הרפובליקנית, ו"כסף אפל: ההיסטוריה החבויה של המיליארדרים מאחורי עליית הימין הקיצוני" (2016) מאת עיתונאית "הניו יורקר" ג'יין מייר (Mayer), שמתמקד במעשיהם של האחים קוך.

"העולם פונה לאוטוריטריזם", אומרת איימוס, "יש קבוצה של אנשים שלא רוצים שלאף אחד חוץ מהם תהיה גישה לחינוך ולבריאות. הם רוצים לפרק את הממשלה. את רואה את זה קורה בארצות הברית ממש מול העיניים שלך. למפלצות חסרות הלב האלו לא אכפת ממך או ממני, ולא מההמונים. הן מונעות על ידי תאוות בצע וכוח. זה הכל".

איימוס מנגנת מאז היתה בת שנתיים, מהרגע שיכלה להתיישב לראשונה מול הפסנתר. היא הוציאה 15 אלבומי סולו שנמכרו ביותר מ־9 מיליון עותקים, הלחינה וכתבה מוזיקה לסרטים ולתזמורות קלאסיות והיתה מועמדת 8 פעמים לפרס הגראמי. מוזיקאיות עכשוויות כמו טיילור סוויפט, רג'ינה ספקטור ופלורנס וולש (פלורנס אנד דה מאשין) מציינות אותה כהשפעה חשובה על היצירה שלהן.

התנגדות היא חלק בלתי נפרד מסיפור חייה. כבר בגיל חמש זכתה איימוס במלגת פיבודי היוקרתית, והתחילה בלימודי פסנתר באוניברסיטת ג'ון הופקינס בבולטימור, מרילנד. אולם בגיל 11 היא נזרקה משם כי מרדה במוזיקה הקלאסית ורצתה לנגן דווקא שירים של לד זפלין. אביה, ד"ר אדיסון מקינלי, שהבין את גודל הכישרון והפוטנציאל של בתו, התחיל ללוות אותה, כבר כילדה בת 13, להופעות בבארים בעיר וושינגטון. לא היה מדובר בעניין של מה בכך עבור מקינלי, שהוא כומר מתודיסטי. בספרה מספרת איימוס כי מנהלי הבארים חשבו שמדי הכמורה של אביה היו תחפושת אקסצנטרית, והדבר סייע לשבור את הקרח במפגשים הראשונים שבהם ניסה לשכנע אותם שלילדה יש כישרון, ושיתנו לה לנגן.

התקופה הזאת מיוצגת באופן נרחב בספר. איימוס מתארת את וושינגטון כעיר שבה "גברים מוסריים לכאורה הניחו את היסודות שיעמידו את העתיד שלנו בסכנה". היא נזכרת כיצד צפתה מכיסא הפסנתר שלה בעסקנים פוליטיים, כמו טיפ או'ניל, דובר בית הנבחרים האמריקאי דאז, סוגרים עסקאות סודיות מעל כוסות קוקטייל ומקבלים במועדונים האפלוליים החלטות שישפיעו על גורל האומה כולה: "הייתי מנגנת לאנשים האלו, וכבר כטינאייג'רית התחלתי לראות כמה וושינגטון מושחתת", היא אומרת. "הבנתי שמה שלימדו אותי בתיכון לא היה האמת על האופן שבו דברים מתנהלים — כי הכוח האמיתי בוושינגטון היה בידיים של לוביסטים ותאגידים".

איימוס התקשתה לפרוץ מתוך סצנת הברים בוושינגטון. אלבומה הראשון כסולנית להקת Y Kant Tori Read (שם שהוא הלצה על הדיסלקציה שלה) יצא ב־1988. חברת התקליטים ניסתה לשווק אותה כזמרת סינת־פופ קשוחה וסקסית, בהתאם לרוח התקופה, אבל האלבום נכשל. הפריצה שלה הגיעה רק ארבע שנים לאחר מכן, דווקא עם האלבום האישי "Little Earthquakes" שבו חזרה איימוס לפסנתר הקלאסי, ופתחה את הפצעים שלה בטקסטים שעסקו בשליטה החברתית של גברים בנשים, החשבון הפתוח שלה עם עולם הדת שבו גדלה, הבריונות שספגה כילדה חריגה והאונס שעברה כשהיתה בת 21.

האלבום הצליח נגד כל הסיכויים: חברת התקליטים שלה החתימה אותה על חוזה דרקוני של שמונה אלבומים, ודרשה ממנה להחליף את הפסנתר בגיטרה. אבל איימוס, רק בת 27 אז, התעקשה וניצחה. לצד יוצרות כמו אלאניס מוריסט ופי.ג'יי הארווי, היא הובילה את המהפכה הנשית במוזיקה האלטרנטיבית של שנות התשעים, שהיתה תגובה פמיניסטית לגראנג' האגרסיבי והגברי ששלט במצעדים אז, והכניסה לדיון הציבורי נושאים כמו הפרעות אכילה והטרדות מיניות. האומץ של איימוס לדבר בגלוי על האונס שעברה סלל את הדרך לשורה של מוזיקאיות שהחליטו לספר על התקיפות המיניות שעברו, מליידי גאגא ועד קֶשה.

למרות ההצלחה והמעמד האיקוני שלה, איימוס המשיכה להיאבק בחברת התקליטים שרצתה למתן אותה. בשיחה היא נזכרת בעבודה על אלבומה השלישי "Boys For Pele", שיצא בשנת 1996, אלבום מורכב וגועש, שלא מנסה להקל על המאזין ולו לרגע. "באלבום הזה רציתי להשמיד את הפטריארכיה", היא נזכרת. "זה לא אלבום שקל להקשיב לו. הייתי כועסת באותו הזמן, והייתי צריכה להילחם בחברת התקליטים שלא תחטוף אותו ממני. הבויז־קלאב בחברה לא אהבו את האלבום. הם לא הבינו את הזעם של אשה על הצורך שלהם לשלוט. הם לא רצו להבין את זה כי הם לא רוצים שנשים יהיו מועצמות.

"אני לא אומרת שכל הגברים לא בסדר. הרי התחתנתי עם גבר פמיניסט. אבל רוב הגברים בחברת התקליטים לא אהבו אותו. לעומת זאת טינאייג'ריות כן אהבו אותו. הן הבינו אותי".

מאז איימוס לא הפסיקה לעסוק בפוליטיקה ביצירתה. כך למשל, באלבום הקונספט "Scarlet's Walk" מ־2002, היא יצאה למסע ברחבי אמריקה הפצועה, שהחלימה מאסון התאומים, וב־"American Doll Posse", היא ביקרה את המלחמה בעיראק, ופנתה ישירות לנשיא ג'ורג' וו. בוש בשיר "יו ג'ורג'", שבו תהתה אם הוא מטורף.

גם הופעותיה הן אתר מחאה. בספרה מתארת איימוס איך ב־2014 היא הגיעה להופעה במוסקבה, באצטדיון שבו הנשיא ולדימיר פוטין היה עתיד להופיע יום לאחר מכן. ההופעה התקיימה כשנה לאחר שפוטין העביר חוק שאסר "פרופגנדה להט"בית", שלפיו זהו פשע לומר לבני נוער להט"ביים שהם נורמלים, ואסור לספק להם מידע חיובי על נטייה מינית וזהות מגדרית. כאות מחאה, איימוס החליטה ברגע האחרון לבצע את המנון המחאה הלסבי "Not Gonna Get Us" של הצמד הרוסי ט.א.ט.ו, בזמן שהמאבטחים של פוטין סורקים את הבמה לקראת נאומו.

עוד מספרת איימוס בספרה על הרגע שבו גילתה שהשיר "Imagine" של ג'ון לנון נאסר להשמעה ברדיו לאחר אסון התאומים. השיר נכלל ברשימת השירים הפסולים להשמעה שהרכיב התאגיד Clear Channel Communications (כיום iHeartMedia), שבבעלותו 1,100 תחנות רדיו בארצות הברית. איימוס מתארת זאת כדוגמה לאופן שבו הממשלה משתמשת באסון כדי לפלג את העם ולהצדיק מהלכים אלימים כמו המלחמה באפגניסטן ובעיראק. "הם מצנזרים שירים, כי שירים יכולים להיות מסוכנים", היא כותבת. "והאידיאולוגיה של 'Imagine' היא כל מה שהם לא רוצים שההמונים יזכרו".

האקטיביזם של איימוס לא מוגבל לשירים: איימוס היתה הדוברת הראשונה של RAINN, הארגון הגדול בארצות הברית נגד אלימות מינית שהוקם ב־1994, ומאז היא ממשיכה ללוות אותו בהופעות לגיוסי כספים ובדוברות.

מה את חושבת על מחאת MeToo בנקודת הזמן הנוכחית?

"אני קצת חוששת שהתקשורת מיצתה את התנועה ועברה הלאה. אפילו שזה לא הגיוני, כי הבעיות שהציפה התנועה לא הלכו לשום מקום, אבל אנחנו כבר לא ממש שומעים עליהן. הקורונה גרמה לנשים להיות אסירות שכלואות בבית עם התוקף שלהן. זה מעורר אימה כשאת מבינה שזה קורה בכל רחבי העולם. המגפה הזו הפכה לסיר לחץ, ואנשים מוציאים את התסכולים שלהם על חלשים. חייבים לטפל בזה, אבל לא נראה שזה בסדר העדיפויות של המנהיגים שלנו כרגע, מה שנשים עוברות שעה אחרי שעה, מאחורי דלתות סגורות".

בחלק גדול מספרה דנה איימוס ברעיון שלפיו לאמנים יש תפקיד חברתי ליצור אמנות שמתנגדת, מבקרת ושואלת שאלות. ה"חיילת הפמיניסטית", כפי שהיא מגדירה את עצמה, מדגישה ש"יצירתיות היא כוח" שיכול וצריך להשפיע על ההמונים.

איך אפשר להוביל מחאה כשזה מסוכן לפרנסה שלך?

"תמיד יהיו אלה שלא ירצו שתכתבי, שלא ירצו שאמנים ישקפו את רחשי הציבור, כי זה ייתן אומץ לאנשים לעשות משהו בנדון. אבל זה מה שמפגינים עושים: מפעילים לחץ לשינוי באמצעות מספרים. כי זה מה שיגרום לתאגידים מסוימים להבין שהם חייבים להשתנות — לא כי יש להם לב, אלא כי יש פה איום כלכלי. כי ברגע שנצא מהמגפה, ואנשים יוכלו לחזור לעבוד ולצרוך, הם עלולים להפסיד מכירות.

"אמנים וכותבים הם אלו שיכולים לגרום לאנשים לפקפק במה שהם רוצים לצרוך, לחשוב שאולי לא כדאי להישאר צרכנים עיוורים. הם יכולים לשנות את הדינמיקה בין הצרכנים לבין אלו שרוצים שנצרוך גם אם נשקע בחובות עד סוף חיינו. זה התפקיד שלנו כיוצרים. תחשבי על המהפכה בשנות השישים, היא היתה מונעת על ידי מוזיקה".  

איימוס מייחסת את יכולתה להמשיך לעבוד למעריצים, שאותם היא מכנה "פטרונים": "בלעדיהם חברת התקליטים מוציאה אותך לפנסיה כבר בשנות השלושים המאוחרות שלך, כי הם אוהבים אותן צעירות".

זה נושא שדיברת עליו הרבה בראיונות האחרונים שלך, שאמניות שאינן בנות 20 כבר לא יוצאות לסיבובי הופעות או מוציאות אלבומים חדשים. הן נעלמות.

"הן נעלמות. ואל תחשבי שהן רוצות להיעלם. פשוט אין להן הזדמנויות", אומרת איימוס, וקולה עולה טון, נהפך פתאום לסוער יותר. "אני כל הזמן אומרת למוזיקאיות בנות 20 פלוס: תקוו בשבילי שאני פאקינג אבין איך לשרוד כאן! כי אתן מסתכלות על עצמכן בעוד 20 שנה, חברות! כדאי לכן לקוות שלא איעלם, שלא אתייאש ואפרוש. תתנגדו לרודנות!".