לליברפול אין אף כוכב התקפי שבולט מעל כולם. המאמן יורגן קלופ מסרב לצרף כוכבים, מפני שזה נוגד את סגנון הכדורגל שהוא מטפח. "קשה לעבוד עם כוכבים", אמר גארי גורדון, שעבד עם קלופ בדורטמונד. "קלופ מעדיף שחקנים רעבים, שמרגישים שעליהם לטפס למעלה בעזרת חבריהם לקבוצה". קלופ עצמו סיכם השבוע: "השחקנים בליברפול צנועים, נדיבים ונהנים זה מחברתו של זה".

גם מכבי תל אביב של ולדימיר איביץ' לא הציגה העונה אף כוכב התקפי. השחקן הבולט שלה העונה הוא דן גלזר, קשר הגנתי חרוץ ועיקש. אין לה שחקן בסגנון ערן זהבי. השחקנים ההתקפיים כופפו את סט הכישורים שלהם לדרישות המאמן. חלק מהם נפלטו מההרכב.

שתי האלופות האלה אולי אינן נוצצות, אבל הן יציבות, נחושות ואמינות. וזה קורה דווקא מפני שהן נבנו ללא כוכבים, בכוונה.

סיימון סינק (Sinek) הוא סופר בריטי־אמריקאי שהצטרף ליחידת העילית האמריקאית "אריות הים" באפגניסטן כדי ללמוד את מודל הניהול שלה. סינק טוען שכמעט בלתי אפשרי לתחזק צוותי עילית, בקומנדו ובכל תחום אחר, אם יש בהם כוכבים.

לדבריו, לאריות הים יש גרף עם שני צירים: ביצועים בשדה הקרב – כישורים, יכולות וכן הלאה; ואמון – איזה סוג של אדם אתה, או כמו שמגדירים זאת באריות הים, "האם אני יכול לסמוך עליך עם אשתי וכספי?". מה שאריות הים זיהו הוא שחייל עם ביצועים מעולים ורמת אמון נמוכה הוא מנהיג רעיל שפוגע ביחידה. חייל עם ביצועים בינוניים ורמת אמון גבוהה עדיף עליו בהרבה.

אבל בעסקים, אומר סינק, “כמעט תמיד אנחנו ממנים לתפקיד המנכ"ל את האדם עם הביצועים הכי טובים", ומתעלמים מהשאר, הוא מסביר. "יש לנו מיליון מדדים לביצועים, ומעט מאוד מדדים לאמון, אמינות ומהימנות".

זו בעיה שמעסיקה גם הרבה קבוצות כדורגל: קל לבחור את השחקן הכישרוני ביותר (כי קל למדוד את זה), גם אם רמת האמון שהוא מייצר נמוכה (כי את זה קשה למדוד).

איך בכל זאת מצליחים לזהות עובדים ושחקנים שמייצרים אמון? הפניתי את השאלה הזו לאדם שעוסק באיתור האנשים הנכונים ליחידות מובחרות בצה"ל. "מרכיב אחד הוא לדעת להגיע להסכמה", הוא אמר. "מרכיב שני הוא אחריות: אתה יכול לטעות, אבל אתה חייב לקבל אחריות. עליה נבנה האמון. המרכיב השלישי הוא הזדהות עם הדרך והמטרה — לא מתוך תועלתנות, אלא מתוך אמונה". אמונה כזו, הוא אומר, מייצרת התלהבות שמתבטאת אפילו בשפת הגוף.

מאידך, הסימנים המזהים מנהיג רעיל הם “יהירות ובורות. אבל הדבר הכי משמעותי הוא חוסר אמפתיה. מנהיגות לא נכונה לא רואה את מי שעובד מולך ולא מנסה להבין מה טוב לו. כשאתה מחפש איך יהיה לו טוב, אתה פותר בעיות לפני שהן קורות.

"עוד עניין שמפריע להנהגה הוא אגו. בסופו של דבר מדובר בלוחמים עם אגו מנופח, שרק הולך ומתנפח. אבל כל מי שנמצא במבצעים יודע שכדי שהקבוצה תעבוד הוא חייב לשים את האגו בצד ולבלוע צפרדעים: לדעת לא לקחת ביקורת למקומות אישיים, ולא לקבל החלטות על סמך מי דומיננטי יותר בדיון. זה עניין הישרדותי. הבעיה אצל קברניטים היא שהם מתקשים יותר להבין זאת. מי שמתעקש לשים את עצמו במרכז, לקבל קרדיטים ולהיבנות על חשבון אחרים, הוא המנהיג הרעיל". ולא משנה איך הביצועים שלו.