לבנון, מזכיר לנו הספר, היא עוד חוליה בשרשרת של קונספציות שבני אדם סירבו להשתחרר מהן עד שהיה מאוחר מדי. מי שהיתה אחראית לשינוי הזה בסטטוס קוו היא בעיקר תנועת "ארבע אמהות". הספר מתאר היטב איך הצליחה המחאה האזרחית הזאת לשנות מהיסוד את הדרך שבה ישראל חושבת על הצבא שלה. מכוח שמטרתו להגן על אזרחים, אפילו במחיר חייו, נהפך צה"ל לכוח שכולנו צריכים להגן עליו. פתאום, אלה לא חיילים אלא הילדים שלנו.

אפשר לטעון שיש פה התבגרות של מדינה שכבר לא מוכנה להקריב קורבן למולך כדי לשמור על קונספציות שמרניות של פוליטיקאים. אבל כשמעמיקים פנימה, רואים שזהו עוד נדבך בתהליך הא־סולידריות של ישראל. בניגוד למחאות אזרחיות שבאו אחר כך, "ארבע אמהות" מעולם לא קיבלה גוון פוליטי מובהק, כנראה מפני שחיילי צה"ל הגיעו מכל שכבות העם. אז באו אזרחי ישראל ואמרו: אנו לא מוכנים להקריב את בנינו בשביל מגזר מסוים במדינה — לא בשביל יישובי הצפון ולא בשביל יישובי הדרום. רק כאשר הסאה נגדשת וכל מדינת ישראל סובלת, רק אז יוצאים למבצע (מוגבל) בעזה.

אם בעבר הסירוב להקריב את חייך למען המדינה נחשב הדבר הכי אנוכי שיש, הרי שכיום הסמל לאגואיזם הוא מגורים ביישוב על הגבול או בהתנחלות, שמצריכים פטרול 24/7 ומסכנים את חיי ילדינו. קשה לא לחשוב על המנטליות הישראלית החדשה הזאת בתקופה שבה ראש הממשלה מקדם סיפוח של יהודה ושומרון, בזמן שעם ישראל שרוי במשבר הכלכלי של הקורונה. המהלך המגזרי הזה עוד עשוי להתגלות כחרב פיפיות.