הולדתה מחדש של אומה
//
ויקי אוסלנדר, ניו יורק
אמריקה מתעצבת מחדש
השאיפה לחזור לנורמליות אחרי הקורונה התחלפה בהכרה כואבת של האמריקנים ש"נורמליות" אינה ניתנת עוד להשגה. המשבר, הקיטוב והאי־אמון הם תשתית למהפכה ולעיצוב מחדש של הסדר הקיים
הולדתה מחדש של אומה
ויקי אוסלנדר, ניו יורק
מפגין בסנט לואיס שורף את הדגל האמריקאי במחאה על מותו האלים של ג'ורג' פלויד בידי שוטרים. מטחי זיקוקים מרעידים את ניו יורק עמוק לתוך הלילה, ואינם מאפשרים לאיש לישון. צילום: רויטס
בשבועות האחרונים ניו יורק אינה ישנה. זו אינה מטפורה לעיר שרואה את עצמה מרכז העולם המודרני: היא באמת לא ישנה, וגם לא תושביה. בכל יום אנחנו, התושבים הלכודים בבתיהם, משמשים קהל שבוי למטחי זיקוקים שמרעידים את הרחובות, מפעילים אזעקות של מכוניות ומצניחים את הלב מבהלה. תצוגת התכלית של האנרכיה החברתית מתחילה כבר בשעות הצהריים המאוחרים, כשעוד מואר ואין סיבה הגיונית להדליק אותם. האסון ממשיך עמוק לשעות הקטנות של הלילה, כשהמשטרה מנהלת דיאלוג תזמורתי: כל סדרת פיצוצי זיקוקים נענית בסירנות של ניידות. ותמיד המענה מגיע רגע מאוחר מדי, כשכבר אין את מי לתפוס.
ביוני היו לא פחות מ־12,582 תלונות על זיקוקים בעיר ניו יורק. לשם השוואה, ביוני אשתקד המספר היה 17. ואף שבניו יורק הזינוק קיצוני במיוחד, הוא משותף לערים רבות ברחבי ארצות הברית: בשיקגו, לוס אנג'לס, פילדלפיה, בוסטון, פסדינה, סן פרנסיסקו ואחרות, דיווחו על זינוק של מאות ואלפי אחוזים בתלונות על זיקוקים מרעידי נשמות.
הצווחות הצורמות של הזיקוקים, והפיצוץ שמגיע אחריהן, עומדים בניגוד גמור לדממת המוות שכיסתה את העיר חנוקת הקורונה בחודשים האחרונים. הזיקוקים גם מהווים ליווי אור־קולי הולם להפגנות נגד אלימות משטרתית. הסמיכות בין שתי התופעות האלה, והחום של הקיץ, מפרנסות שלל תיאוריות קונספירציה. יש מי שמאמין שכוחות השיטור מחלקים זיקוקים בחינם כדי למנוע מהתושבים שינה, וכך לגרום למתח ובלבול שמרפים את ידי המפגינים.
קונספירציות אינן מגיעות מהאוויר. לכוחות השיטור האמריקאיים יש היסטוריה ארוכה של דיכוי מחאות חברתיות, בייחוד של הקהילה האפרו־אמריקאית, עוד מימיהם כמיליציות לציד עבדים במאה ה־18. בשנות החמישים והשישים ה־FBI ניהל סדרת תוכניות חשאיות בשם COINTELPRO שכוונה נגד ראשי הקהילה ובהם מרטין לותר קינג. התוכנית ההיא הסתיימה בבושה גדולה, אך המעקב והניסיון לזרוע פחד ממוסד נמשכים גם כיום, עם גילויים שלפיהם המשטרה וה־FBI נעזרים באפליקציות סודיות למעקב אחרי מפגינים, ושניפחו את האיום שאלו מהווים.קונספירציות משגשגות בזמנים של משבר חברתי וחוסר אמון מתמשך במוסדות, וארצות הברית כיום אפופה בעננת אי־ודאות עצומה: עשרות מיליוני אמריקאים נפגעו פיזית או כלכלית מהמגפה, מערכת הבריאות נאבקת להתמודד עם העומס, תושבים אוגרים נשק, הבחירות בפתח, הרחובות גדושים בהפגנות, והממשל צופה בכל אלה באדישות. התחושה היא שלאומה אין מושג מה יקרה בשבוע הבא, או איך תטופל הבעיה. תיאוריות הקונספירציה לפחות מספקות אשליה של שליטה.
המצע הפורה של אי־סדר אינו רק רע. לצד התיאוריות המיותרות, הוא גם מייצר אקלים שמאפשר לאומה לעשות חשבון נפש ולהתמודד לראשונה עם הניצול הכלכלי והגזענות ששלטת בה מאז היווסדה. מותו האלים של האזרח השחור ג'ורג' פלויד בידי שוטר לבן בחודש שעבר פתח שלב חדש בשיח הפנימי האמריקאי, שלב שבו כל האזרחים מכל הצבעים והמינים דוחקים במוסדות הציבור להתמודד עם מורשת העבדות והקולוניאליזם. המעבר היה חד: ברגע שנדמו מחיאות הכפיים לצוותים הרפואיים, הפוקוס הציבורי עבר מהמלחמה בווירוס למאבק בסמלי העליונות הלבנה. זה החל במונומנטים של סוחרי עבדים וגנרלים של הקונפדרציה (איחוד מדינות הדרום במלחמת האזרחים), והגיע לשיא כשמיסיסיפי, המדינה האחרונה בארצות הברית שדגלה כלל את דגל הקרב של הקונפדרציה, הודיעה כי בכוונתה לשנות את הדגל.בעוד המערכת הפוליטית מגיבה באיטיות, ובמקומות מסוימים נלחמת כדי לשמר סמלים גזעניים, העולם התאגידי ממהר להסתגל לשינויים ולהזדהות עם המחאות. ענקיות כמו אמזון ומייקרוסופט החליטו להקפיא את האספקה למשטרה של טכנולוגיית זיהוי פנים, שכבר שנים זועקים שהיא בעייתית. טוויטר החלה להזהיר מפני ציוצים שכוללים ביטויי גזענות או מידע שקרי, גם כאלה של הנשיא טראמפ. שורה הולכת ומתארכת של תאגידים ובהם קוקה־קולה, יוניליוור, הונדה וסטארבקס הכריזו על הקפאת הפרסום בפייסבוק, שנתפסת כעת כחממה לגילויי שנאה ולמשחק ציני בדעת הקהל.
עוד במוסף כלכליסט
המהלכים האלה נשמעים טוב, אבל קשה להתייחס אליהם ברצינות. דווקא זריזותה של התגובה התאגידית מעידה עד כמה מדובר ברפלקס שטחי של ריצוי הצרכנים, ולא בשינוי עומק ותפיסת עולם ערכית. הרי מיקרוסופט ממשיכה למכור טכנולוגיות זיהוי לממשל הסיני, ותאגידים אחרים שהתגייסו למחאה ממשיכים להפיק רווח על גב ילדים בעולם השלישי.
משבר הקורונה הביא השתוקקות אדירה לנורמליות, שנהפכה להכרה כואבת בכך ש"נורמליות" כבר אינה ניתנת להשגה. כעת הקיטוב, האי־אמון ואזלת היד מזינים ציפייה לעיצוב מחדש של הסדר הקיים, וכך מייצרים תשתית למהפכה. "דברים מתפרקים, המרכז לא יכול להחזיק", ניבא המשורר ייטס בשיר שכתב ב־1919, כשהוא מנסה להזכיר שלעתים רפורמות הן בלתי נמנעות — בייחוד בזמנים שבהם נפתח לרגע צוהר לעתיד אפשרי טוב יותר. הרבה ידיים אמריקאיות נאבקות כעת לפתוח את הצוהר הזה. שעת המבחן שלהן תגיע בנובמבר.
