ב־2001 יורגן קלופ היה בן 34, ובדמדומי הקריירה שלו כשחקן כדורגל. הוא השלים 11 שנים כשחקן של מיינץ, קבוצה מהליגה השנייה בגרמניה, וכשהתבקש להגדיר את השחקן שהיה ענה: "מטומטם אגרסיבי".

אבל הוא גם היה תלמיד מצטיין של המאמן האהוב בהיסטוריה של הקבוצה, וולפגנג פרנק, וחבריו לקבוצה דווקא הגדירו אותו כ"מנהיג אינטלקטואלי". זה הספיק להנהלת מיינץ לתת לקלופ את תפקיד המאמן.

לתפקיד הוא לא הגיע עם רעיונות מגובשים וחזון ברור. "ביום ראשון עוד שיחקתי על המגרש, וביום שני כבר הייתי מאמן", סיפר לימים. "לא היה לי הרבה זמן ללמוד. מעולם לא קראתי ספר על כדורגל, לא היתה לי הזדמנות לראות מה מאמנים אחרים עושים. היתרון שלי היה שהבנתי את המגבלות שלי. התחלתי ללמוד, והרבה". קלופ הבין שהוא בסיטואציה בעייתית ושחסרים לו כלים, ולכן למד מעוזריו, משחקניו, ממאמנים יריבים, גנב רעיונות ושאל שאלות.

המהלך הזה שינה את כל התרבות במיינץ, העלה אותה לבונדסליגה והביא אותה לגביע אופ"א. את המחויבות ללמידה אינסופית קלופ לקח איתו אחר כך גם לדורטמונד, שאיתה זכה באליפות הבונדסליגה, ולבסוף הביא אותה גם לליברפול — שאיתה הוא עומד לזכות באליפות הפרמיירליג הבריטית, לראשונה מזה 30 שנה.

בניגוד לתדמיתו כדוב טבטוני ענקי ומחבק שהוא בעיקר פצצת מוטיבציה, קלופ מבסס את תפיסת הכדורגל שלו על מדע וניתוחים מדויקים. "מה שקורה איתי על הקווים לא חשוב: חשוב להבין את הכדורגל, את התמונה הגדולה", הסביר פעם. "זה לא רק עניין של 'לכבוש ולא לספוג'. מסביב למשחק יש המון מרכיבים שצריך להקדיש להם תשומת לב ולפתור אותם, כדי שהשחקנים יוכלו להתרכז במה שעליהם לעשות. הם צריכים למצוא פתרונות על המגרש, אבל הפתרונות האלה יהיו טובים רק אם נכין אותם היטב באימונים. זה כמו לתת להם ספר כדי שילמדו אותו, ואז להניח להם לבחור איך ליישם את מה שלמדו על המגרש".

בקבוצת הכדורגל הגרמנית הופנהיים מנסים בקביעות לדמיין את הכדורגל של העתיד, כדי להתכונן אליו אסטרטגית. לפני שנתיים, התחזית של הופנהיים היתה שהכדורגל יהפוך מהיר עוד יותר מכפי שהוא היום, ושהשחקנים במרכז המגרש יהפכו "אוניברסליים", כלומר כאלה שיודעים להיות בלמים, קשרים או חלוצים לפי הצורך. "בעוד 5–10 שנים יהיו שני סוגי שחקנים: שחקני מרכז מגרש ושחקני כנף", העריכו בהופנהיים.

לפי ההערכה הזו, ליברפול של קלופ משחקת כבר היום את הכדורגל של 2028 — עם קשרים, בלמים וחלוץ אוניברסליים; חלוצים יצירתיים בכנפיים; ומגינים שהם השחקנים שמייצרים הכי הרבה הזדמנויות בקבוצה, ומכונים על ידי קלופ "קוורטרבקים".

אפשר לצפות שתפיסת המשחק הזו תזכה לחקיינים מהר מאוד, אבל קלופ, שכבר העביר את הכדורגל שלו אבולוציות רבות, הוכיח שוב ושוב שהוא יודע לחדש, והתפיסות החדשניות שלו מגדירות מחדש את הכדורגל.

החדשנות הזו היא אחת הסיבות העיקריות להערכה שליברפול זוכה לה בקרב כדורגלנים רבים, חלק מהם הטובים בעולם, שמדברים בהערצה על האופי של הקבוצה ושל הכדורגל שלה.

חדשנות כזו היא כלי גיוס משמעותי גם בשוק העבודה. לפי מחקר של לונדון ביזנס סקול, 86% מהעובדים בחברות חדשניות רוצים להמשיך לעבוד עבורן, לעומת 57% בחברות שאינן נחשבות חדשניות. סביר להניח שגם הכדורגלנים של ליברפול רוצים להישאר במקום העבודה שלהם, ולכן הסיכון שהקבוצה תתפרק מנכסיה אינו גבוה.

חדשנות אינה שווה הרבה אם היא נשארת בראשו של ההוגה. חייבים להעביר את התפיסות שוברות השוויון גם לצוות — וקלופ מצליח לתקשר את הרעיונות שלו באופן נדיר. בזמן מונדיאל 2006 הוא שינה את פני פרשנות הכדורגל בגרמניה, כשישב באולפן לצד אגדות הכדורגל פלה ופרנץ בקנבאואר, והצליח ללמד אפילו אותם ניואנסים בכדורגל. אחרי המונדיאל הזה הוא נהפך אחד האנשים המוכרים והאהובים ביותר בגרמניה.

את הניתוח על מסך חכם הוא לקח אחר כך גם למיינץ, ושם הסתייע בו כדי להסביר את הרעיונות והתפיסות שלו לשחקנים. אבל לא מדובר רק בתקשורת מילולית: קלופ יודע להעביר את המסרים שלו גם בהליך העבודה עצמו, באמצעות עבודה מרוכזת וממוקדת. זה גם מה שמסייע לו לחדש, לגוון ולשפר.

וגם למשוך שחקנים. סקר של גאלופ שנערך לאחרונה ב־150 מדינות מצא ש־85% מהעובדים מרגישים "לא מחוברים" למקום העבודה שלהם, ושזמנם מתבזבז על "חיפוש אחר הכרה" ותקשורת לא יעילה, בפגישות ובאי־מייל. התקשורת היעילה של קלופ גורמת לכך שהאווירה באימונים של ליברפול קלילה ונעימה, גם בזמן שבו השחקנים נדרשים לעמוד בסטנדרטים נוקשים, ולאמץ את הגוף והמוח.

קלופ מאמין בסטטיסטיקה, והחזון שלו סובב סביב שני נתונים: ראשית, שהסיכוי הגדול ביותר של קבוצה להבקיע מגיע 10 שניות לאחר שהיא הצליחה לחטוף כדור; ושנית, שהסיכוי הכי גבוה לזכות בכדור מגיע 8 שניות לאחר איבודו. מבחינת ליברפול, זה אומר שהשחקנים צריכים להתאמץ בייחוד (ויחד) אחרי איבוד כדור, ושבהרבה מובנים כל משחק ההתקפה של הקבוצה בנוי סביב איבוד הכדור והחזרתו במהירות. ההסתערות הזו, שמופעלת לפי טריגרים על המגרש — שחקן מקבל כדור עם הגב, שחקן מתקשה להשתלט על כדור בנגיעה, איבוד כדור של שחקן התקפה וכולי — מכונה בגרמנית גֶגֵנפּרֵסינג (Gegenpressing, מונח שמיתרגם בערך ל"לחץ נגדי"), ומייצרת לקבוצה הרבה הזדמנויות הבקעה איכותיות. קלופ מגדיר את השיטה "פליימייקר", מונח שעד כה שימש לתיאור השחקן המרכזי של הקבוצה, זה שהכדור עובר דרכו, ושמייצר הזדמנויות לשערים. "גגנפרסינג הוא הפליימייקר הטוב בעולם", אמר קלופ בראיון לרשת “סקיי”. "הוא מייצר לך 10 הזדמנויות הבקעה במשחק. פליימייקר טוב מייצר לך 3 הזדמנויות טובות".

כדי להטמיע את השיטה צריך להסתמך פחות על כוכבים, שנוטים לא להשתלב במשחק שמצריך הקרבה של יכולות טכניות לטובת השקעת אנרגיות בהסתערות. במקומם, יש ליצוק יסודות תיאורטיים ואנושיים בקבוצה. כשקלופ בוחן אם שחקן מתאים לו, הוא שואל שתי שאלות: "האם אתה אוהב להתאמן?" ו"האם אתה אוהב לרוץ?". את מי שעונים על אחת השאלות בשלילה הוא משחרר במהירות. "אם אתה חושב שאתה יכול להבקיע שלושה שערים בסוף השבוע בלי להתאמן קשה במשך השבוע, לעולם לא תשחק עבורי, לא משנה מה שמך", אמר לשחקניו.

החזון הזה תלוי בהבנה של השחקנים, ואותה מחדירים לשחקנים בכל שעת עבודה ואימון. פפ ליינדרס, עוזר המאמן של קלופ, סיפר בראיון ל"גרדיאן": "אנחנו מחליטים על הדברים שאנחנו רוצים לפתח בקבוצה, ויוצרים תרגילים שיקדמו את זה. אנחנו ממשיכים לגרות את המנטליות שלנו לכבוש את הכדור באופן המהיר ביותר, וכמה שיותר גבוה במגרש".

קחו למשל את ה"רונדו", תרגיל חימום מוכר בכדורגל. ברוב הקבוצות מדובר במעגל של חמישה שחקנים שמתמסרים, כששני שחקנים נוספים בתוך המעגל מנסים לחטוף את הכדור; שחקן שחוטף מוחלף על ידי אחד המוסרים. אבל בליברפול הרונדו שונה, כי לשחקנים שבמרכז המעגל יש הגבלת זמן: רק אם הם מצליחים לזכות בכדור בתוך 6 שניות, הם הופכים למוסרים — כי 6 שניות הן הזמן שבו ליברפול רוצה להחזיר אליה כדור שאבד. "הלחץ, איבודי הכדור וגירויי המחשבה חוזרים בכל תרגיל, כי השחקנים חייבים להבין את חשיבות הלחץ לזהות של ליברפול", מסביר ליינדרס: "בכל פעם שהקבוצה מאבדת כדור, יורגן צועק עד מנצ'סטר, 'אל תעצרו, תחזירו את הכדור'. האינטנסיביות הזו היא הזהות שלנו".

ליברפול של קלופ מתאפיינת באימוץ רעיונות מחוקרים ומדענים, שהתובנות שלהם תורמות בשטח להצלחת הקבוצה — מרמת הטקטיקה על המגרש ועד התנהלות אסטרטגית בשוק ההעברות. שם, למשל, הקבוצה מתנהלת לפי חישוב שהיא מכנה Goal Probability Added (GPA), "תוספת לסיכוי לשער". "ניסינו להכניס הכל לתוך 'מטבע' אחד", חשף איאן גרהאם, מנהל המחקר של ליברפול, בראיון לפודקאסט "פריקונומיקס": "אנחנו מנסים לקחת כל פעולה שכל שחקן עושה על המגרש — מסירה, בעיטה, תאקל — ולשאול לגביה, 'מה היה הסיכוי של הקבוצה לכבוש לפני שהפעולה הזו נעשתה, ואיך הפעולה שינתה את הסיכוי לכבוש".

אם החישוב הזה נשמע למישהו בלתי אפשרי, קחו בחשבון שגרהאם הוא ד"ר לפיזיקה תיאורטית מקיימברידג', ושצוותו כולל אסטרופיזיקאי, מתמטיקאי אלוף שח שעסק בחיפושי גז ונפט, וד"ר לפיזיקת חלקיקים מארווארד (שגם היה המדען שחישב את רוחבו של חלקיק הבוזון היגס). מדובר כנראה במחלקת הרכש המוצלחת באנגליה, ואולי באירופה כולה. "קשה להסביר את מה שאנחנו עושים, וזה לגמרי סביר שמנג'ר יאמר 'אני לא מתעניין בפרטים'", אומר גרהאם. "מנג'רים הם אנשים עסוקים מאוד שצריכים לדאוג למאות דברים. אבל יורגן לקח את הזמן, אפשר לי להסביר את הגישה, הבין אותה והעריך אותה. מבחינתי, זה מציב אותו גבוה בצמרת המנג'רים הטובים בעולם".

אבל אפילו בקרב מאמני הצמרת ישנם רבים שמתעלמים ממחלקת האנליטיקס והניתוח במועדון שלהם. יש בהם שמסרבים לקבל הצעות מגיקים שלא מבינים בכדורגל, בעוד אחרים רואים במדענים האלה איום על סמכותם. קלופ, לעומתם, דורש שיתוף פעולה מלא של כל המערכת. כך למשל הוא וידא שהוא וצוותו, עד אחרון השחקנים, יכירו את כל העובדים במתקן האימונים במלווד בשמם המלא ובתפקידם, "כי הם חלק מהמשפחה והצוות".

הוא גם יזם מחנות אימון שהם בעצם מחנה גיבוש ענקי לכל הארגון: ב־2019, הקבוצה, אנשי הצוות המקצועי והעובדים במגרש האימונים ובאנפילד יצאו יחד לטנריף, עם משפחותיהם. "האווירה נהדרת", הסביר קלופ ל"מירור" הבריטי. "אנחנו אוכלים יחד כמו משפחה אחת גדולה, משפחת ליברפול. זה מחבר את כולם וגורם להם להבין זה את זה טוב יותר".

אחד המרכיבים החשובים בנוסחת ה־GPA הוא יחס הסיכון־סיכוי של מסירות. "אני אובססיבי לזה", הודה גרהאם ב"פריקונומיקס". "לחלק מהמוסרים הטובים ביותר בכדורגל יש סטטיסטיקה עלובה של השלמת מסירות. זה קורה כי יחס הסיכון־סיכוי בכדורגל מעוות מאוד. מי שרוצה להציג סטטיסטיקה טובה של השלמת מסירות, פשוט צריך להעביר רק מסירות שמרניות, אבל אלו לא משפרות את הסיכוי להבקיע. המסירות שאני הכי אוהב עוברות את קווי ההגנה של היריבה ומנטרלות ארבעה־חמישה שחקני הגנה שלה. אבל אלו המסירות הכי קשות. שחקן שמצליח בחצי מהן הוא קשר התקפי ברמה בינלאומית".

קלופ מבין זאת, ולכן הוא מאפשר לשחקנים שלו לטעות תוך כדי ניסיון לייצר הזדמנויות. הוא אפילו מעודד אותם לטעות, מתוך אמונה שהכישלון האמיתי הוא לא לנסות. טרנט אלכסנדר־ארנולד, למשל, הוא שחקן הפרמיירליג עם הכי הרבה מסירות שלא הגיעו ליעדן. הוא גם שחקן הפרמיירליג עם הכי הרבה הרמות לא מדויקות. אם זה לא מספיק, הוא גם כמעט שחקן הפרמיירליג עם הכי הרבה מסירות ארוכות כושלות (אם נדייק, הוא השני מהסוף). ועם זאת, הוא המגן שבישל הכי הרבה שערים באירופה בשתי העונות האחרונות, כשבחלק מהמקרים מדובר בשערים קריטיים.

קלופ מאמין בכישלון כמחנך. "כדורגל הוא 98% התמודדות עם כישלון, ומציאת היכולת לחייך ולמצוא הנאה במשחק הבא", הוא כתב למגזין "The Players' Tribune". את המסר הזה הוא גם העביר לשחקניו אחרי התבוסה לברצלונה בעונה שעברה, כששוחח איתם על "כישלון מפואר" בניסיון לחזור מפיגור 3–0. זה נגמר בניצחון היסטורי על בארסה וזכייה בליגת האלופות, שנה אחרי שהקבוצה הפסידה בגמר כואב לריאל מדריד.

מחקר של אוניברסיטת ביילור בחן 866 עובדים ומעסיקים בשורה של חברות ותעשיות. המסקנה היתה שמעסיקים שמתמקדים רק ב"שורה התחתונה" פוגעים באותה שורה תחתונה עצמה, כיוון שהם מאבדים את הכבוד והאמון של עובדיהם וכך מטרפדים את הביצועים בארגון.

ספורט מקצועני נמדד בשורות תחתונות. הכל מתנקז לניצחונות והפסדים. ובכל זאת, קשה לחשוב על מאמן שהשורה התחתונה פחות חשובה לו מאשר לקלופ. רפאל הוניגשטיין, שכתב את הספר “Bring The Noise” על קלופ, מסביר ל"מוסף כלכליסט": "קלופ הוא אדם דתי מאוד (אמו פרוטסטנטית ואביו קתולי, א"ד). הנחמדות שלו, הרצון שלו להיות כן ונכון עם כולם, הם מבחינתו סוג של תיקון עולם. משימה לחיים. הוא באמת ובתמים מאמין שהמשימה שלו היא להשאיר את העולם טוב יותר מכפי שמצא אותו. וזה נכון גם לקבוצות שהוא מאמן”.

"בספורט הניצחון הוא הכל, אבל את החיים אנחנו שופטים בסופם", אמר קלופ עצמו בפודקאסט "Men In Blazers". "כשתעמוד בשערי העולם הבא, אף אחד לא ישאל 'ניצחת במשהו או לא?', זה יהיה מוזר. השאלה היא אם ניסית לעשות הכל כדי לשפר את המקום שהיית בו, את הבית שגרת בו. שיפרת את מצב הרוח בו? את האהבה? זה מה שאני מנסה לעשות, מדי יום. אולי לא ניצחתי הרבה בחיים שלי, אבל כשניצחתי זו היתה הרגשה נהדרת. תמיד בדרך הנכונה. אתה צריך להיות סבלני, לעבוד קשה יותר מאחרים ולעשות זאת למשך זמן, ואז יש לך הזדמנות".

ובקרוב, המאמן שלא מאמין בשורה תחתונה של ניצחון או הפסד עומד להיות חתום על אחד הניצחונות הגדולים והבלתי נשכחים בהיסטוריה של הספורט.