השימוש בדאטה ובנקודת מבט אנליטית אִפשר לכדורגל ההולנדי להתגבר על משבר קשה. זה נכון לפ.ס.וו איינדהובן, אבל גם לאייאקס ולנבחרת ההולנדית. בכדורגל העולמי, שימוש מתקדם בדאטה הוא כיום מותרות שיש למועדונים העשירים ביותר, ואלו שעושים זאת טוב — ליברפול למשל — בונים קבוצה מוצלחת יותר. "יש יותר ויותר דאטה, והמאמנים שיודעים להיעזר בו הם מוצלחים יותר", אומר ון־אלק. "המאמנים החדשים יודעים לשאול את השאלות הנכונות, ולהשתמש בדאטה שהן מניבות לא רק במשחק, אלא בעיקר באימונים".

מהפכת הדאטה הספורטיבית גדולה הרבה יותר מכדורגל: בליגת הבייסבול של צפון אמריקה, למשל, ניתוח מתקדם של דאטה שינה את פני המשחק לחלוטין. מאז "מהפכת המאניבול" של בילי בין, שהשתמש בדאטה באופן חדשני והשיג תוצאות מרהיבות בתקציבים קטנטנים, מתנהל מרוץ חימוש אחרי דאטה שתעניק יתרון כלשהו. ב־NBA הניתוחים הסטטיסטיים המתקדמים גם שינו את פני המשחק: כדורסלנים בוחרים זריקות יעילות בהרבה וכוכבים הם כוכבים מכיוון שהם מקבלים החלטות 'אנליטיות' יותר. ג'נרל מנג'רים ובעלי קבוצות שעושים דברים "כמו פעם" בלי הדאטה נשארים מאחור.

את השימוש בדאטה הספורט אימץ מתחומי הכלכלה והעסקים, אבל יש סקטור אחד שמפחד מדאטה: רשויות ממשל. ג'יימס קומי למשל, ראש ה־FBI לשעבר, אמר בשימוע בקונגרס ב־2017 שאין דאטה על ירי של שוטרים באזרחים אמריקאים. זו אמירה שערורייתית: בארצות הברית יש דאטה על הכל, כולל נתונים על צריכת עוגיות (הידעת? אמריקאי ממוצע אוכל כ־300 עוגיות בשנה), אבל כשמדובר באלימות משטרתית הדאטה מעורפלת, לא קיימת, או מוסתרת.

זה מה שהאקטיביסט דיריי מקיסון (DeRay Mckesson) מנסה לשנות. ב־2015, שנה אחרי ששוטר לבן הרג צעיר שחור בפרגוסון, פרבר של סנט לואיס, באירוע שהצית מחאה ומהומות, מקיסון השיק את "קמפיין זירו" — פרויקט  שאוסף דאטה מעשרות אלפי תחנות משטרה באמריקה. ניתוח של הנתונים הראה, עוד לפני הרצח של ג'ורג' פלויד, שהסיכוי ששחור ייהרג על ידי שוטר במינסוטה גבוה פי 13 מהממוצע הארצי; או שרק כש־35% מהשוטרים בכוח הם שחורים אין אלימות יוצאת דופן נגד שחורים. הוא גם הוכיח שרפורמה של שמונה צעדים כמו איסור חניקות ואיסור ירי על רכב תוריד את הרג האזרחים על ידי שוטרים ב־72%, ואפילו תצמצם את מספר הפגיעות בשוטרים.

בישראל כמו בארצות הברית, הדיון על אלימות שוטרים גולש תכופות לתחושות, רגשות וכמובן פוליטיקה. השימוש בדאטה נדיר, והשיח, גם של מקבלי ההחלטות, רחוק מלהיות מקצועי. ושיח לא מקצועי מוביל לגישה לא מקצועית: זריקות טיפשיות מחצי מרחק, הרמות דביליות לחלוץ שמוקף בשלושה שחקני הגנה, שוטרים שיורים באוטיסט חף מפשע, ושרים שמעניקים לשוטרים כאלה גיבוי אוטומטי וקוראים להם לא להסס. שיח מבוסס דאטה ורעיונות שנובעים מהמספרים והנתונים מוביל לפתרונות, וגם לחזרה הביתה בשלום — של שוטרים ושל אזרחים.