מה מלמדים אותנו מטפסי הרים על ניהול ודמוקרטיה?

משלחת מטפסים הקשורים זה לזה מעפילה על האוורסט, במאי 2019. הגעה לפסגה מצריכה קונצנזוס, אך הישרדות מצריכה מומחיות. צילום: אי.פי
‍

ב־2015, שלושה פרופסורים לפסיכולוגיה ולניהול מאוניברסיטת פרינסטון ניתחו 5,104 משלחות להרי ההימלאיה, שכללו 30,625 מטפסים מ־56 מדינות. החוקרים בדקו אלמנטים כגון תיאום בין חברי המשלחת, ביטחון פסיכולוגי (שמתבטא בביטחונו של חבר משלחת להביע את עצמו וגם להצביע על תקלות ובעיות) ושיתוף אינפורמציה. מסקנת המחקר היתה חד־משמעית: לתרבות ניהול יש השפעה ישירה על מספר חברי המשלחת שמגיעים לפסגה, ועל מספרם של ההרוגים בדרך. החוקרים הראו שמשלחות ממדינות טוטליטריות אופיינו בהיררכיה ברורה, והביאו יותר אנשים לפסגה — אבל גם סבלו ממספר גדול יותר של הרוגים. ככל שהמשלחות אופיינו בהיררכיה נוקשה יותר, הן הפגינו יותר קצרים בתקשורת והתעלמות מבעיות שהובילו לטעויות קטלניות. "המשלחות היו צריכות אלמנטים של היררכיה ואינדיבידואליזם, כדי להצליח וכדי לשרוד", סיכמו במאמר.

מי שתיעדה יותר משלחות להימלאיה מכל אחד אחר היא אליזבת' האולי, עיתונאית אמריקאית שחיה בקטמנדו במשך 59 שנה עד מותה ב־2018, וראיינה כמעט 60 אלף מטפסים. האולי העבירה את המידע שאספה לפרופ' לינדרד גריר (Greer), חוקרת ניהול מאוניברסיטת סטנפורד, שהשתמשו במידע כדי לחקור את התנהלותה של כל משלחת. במאי האחרון גריר ועמיתיה פרסמו מחקר שהצביע, בדומה למחקר של פרינסטון, על קשר בין הצלחתה של משלחת להגיע לפסגה למספר חברי המשלחת שנהרגו בדרך. אבל הם עשו יותר מזה: הם הסבירו את הקשר בין התרבות הניהולית של כל משלחת ובין הצלחתה מצד אחד, והישרדות חבריה מצד שני.

לפי גריר, למשלחת להימלאיה יש שתי מטרות. הראשונה, להגיע לפסגה, היא "משימה מחברת", כלומר כזו שדורשת שיתוף פעולה, והצלחתה תלויה בחוליה החלשה במשלחת. המטרה השנייה, לשרוד, היא "משימה מפרידה" שדורשת מומחה רב־ניסיון — למשל, מדריך נפאלי שהעפיל להר בעבר — שיחליט מה לעשות ומתי, בלי משא ומתן עם שאר חברי הקבוצה.
‍

‍

התיאוריה של גריר ועמיתיה (שהוכחה בניסוי נפרד) היא שאחדות המשלחת משפרת או פוגעת בביצועי הקבוצה בשתי המשימות הללו. במקרים שהקבוצה מתמודדת עם "משימה מחברת", מנטליות קולקטיבית מסייעת מאוד, כי היא מחזקת את הגיבוש ומגדילה את הסיכויים להתמודד עם האתגר. אבל אותה מנטליות עלולה לפגוע במשלחת כשהיא ניצבת בפני "משימה מפרידה": מה לעשות, לפעמים יש הבדל בין הידע של פרטים בתוך הקבוצה, וחייבים להקשיב למישהו אחד, מנוסה יותר, מאשר למישהו אחר שמבין פחות. אם המנטליות הקולקטיבית חזקה מדי וחברי המשלחת לא מעוניינים בדעת מומחה, הסיטואציה יכולה להפוך לקטלנית. בסיטואציה קיצונית כמו טיפוס בהימלאיה, שבה חברי המשלחת ממש מחוברים זה לזה באמצעות חבלים, קבלת ההחלטה הנכונה היא קריטית.

אפשר ממש לדמיין מצב שבו ראש משלחת סמכותני, שפמו מנוקד רסיסי קרח ועיניו יוקדות בנחישות, מורה לחברי המשלחת לדחות את הצעות המדריך הנפאלי המלווה אותם, ותובע לגבש אחדות מלאה סביב המשימה הראשית: להגיע לפסגה. חברי המשלחת, שאולי חוששים להודות שהם מפחדים או למתוח ביקורת על ראש המשלחת, מתאחדים מאחורי רצונו של המנהיג ויוצאים לטיפוס מסוכן במזג אוויר לא יציב. החבר החלש ביותר בקבוצה נופל ממצוק, ואולי לוקח איתו עוד חבר או שניים שמחוברים אליו בחבל. השאר ממשיכים וכובשים את הפסגה.

ואפשר גם לדמיין סיטואציה אחרת, שבה מנהיג משלחת פלורליסטית מגיע קרוב מאוד לפסגה אבל נקלע לסערה, ומסביר לחברי המשלחת שלפי המדריך הנפאלי מזג האוויר מונע את ההעפלה הסופית, ולכן יש לוותר עליה כדי שכולם יחזרו הביתה בשלום. חברי המשלחת מבינים, ומחליטים לרדת מההר.

ב־2020, הדמוקרטיה נשחקת בביורוקרטיה של פקידים, עסקנים, פרקליטים ולוביסטים. הפייק ניוז הולם באמון הציבור במוסדות וברשויות, תאגידי ענק משיגים השפעה שמעבר לכל דמיון, מעמדות בחברה נאבקים זה בזה על משאבים, הצונאמי הלאומני־גזעני מתחזק, הפערים החברתיים שוברים שיאים וכמוהם שיעורי הדיכאון וההתאבדות, בעיקר בקרב צעירים. וברקע הכל, משבר האקלים מאיים על עתידנו ועל עתידו של הדור הבא. כולנו על ההימלאיה, מחוברים זה לזה בחבל. עכשיו עלינו לבחור איזה אופי צריך להיות למשלחת שלנו.

‍

איך נוער אלים מסביר את הפער הבין דורי?

"The End of the F***ing World". המבוגרים הם איום מתמיד על שלומם של הצעירים. צילום: Netflix

יותד מדי סדרות טלוויזיה שעוסקות בנוער סובלות מאותה הבעיה: יותר משהן באמת מייצגות את הלך הרוח הצעיר, נראה כי הן מייצגות את מה שהיוצרים חושבים שצעירים עושים או חושבים היום. דוגמה טובה לכך היא "אופוריה", הגרסה האמריקאית לסדרה שכתב במקור רון לשם, שנראית כמו אוסף הפנטזיות של גבר בן 40 על מה שצעירים עושים היום (כמובן, מלא סקס ועוד יותר מלא סמים).

יוצאת דופן היא "The End of the F***ing World" הבריטית, שעונתה השנייה עלתה לאחרונה בנטפליקס. אף שהיא סדרה על בני נוער, היא לא מתיימרת לייצג בשום צורה את עולם היומיום שלהם. הגיבורים בה יוצאים למסעות שנגמרים באונס והרג, דברים שאפילו הזקן הכי טרחן לא יחשוב שמייצגים בני נוער טיפוסיים. ודווקא בגלל זאת, הסדרה מצליחה להמחיש באופן חד מאוד את המהות החמקמקה של פערים בין־דוריים.

ב־"The End of the F***ing World" יש מעט מאוד מבוגרים, וכמעט כולם מהווים איום מתמיד על שלום הנערים. למעשה, המבוגר היחיד שלא מהווה איום הוא אביו של הגיבור, שמת בפרק הראשון לעונה ומאז בנו סוחב את כד האפר שלו לכל מקום. אבל בניגוד לעבר, אומרת הסדרה, הפעם המבוגרים יצטרכו להסתגל לעולמם של הצעירים. אחרת ישלמו על כך ויחוסלו.

כשמדברים על פערי הדורות, נהוג להאשים את הטכנולוגיה ("ילדי המסכים"). אבל לא הטכנולוגיה מייצרת פערים, אלא הרעיונות שהיא עוזרת להפיץ. המצאת הדפוס הולידה את הרנסאנס, האידאולוגיות של המאה ה־20 הופצו במהירות בעזרת רדיו וטלפונים, ומהפכות האינטרנט והסמארטפונים של ימינו עוזרות להפוך במהירות דעות שבעבר היו בשוליים למיינסטרים של ממש. קבוצות מוחלשות מוצאות שותפים למאבק גם מעבר לאוקיינוס, ומהפכה בצ'ילה יכולה לעודד מחאה גם באיראן. כך שכוחם של הרעיונות הישנים נשחק במהירות גבוהה יותר מבעבר.

הסימן העדכני הבולט לכך הוא תופעת "אוקיי בומר", השוטפת את הרשת. "גמרנו להתווכח", אומרים הצעירים, "אתם רק מסוכנים לעולם שאתם מורישים לנו. ואם לא תתאימו את עצמכם אלינו, כבר לא ננסה לשכנע, פשוט נוותר עליכם". "The End of the F***ing World" אינו סוף העולם, הוא רק סופו של העולם הישן.
‍

איך נהפכו סוכני שב"כ ומוסד לטרנד רותח בהוליווד?

מה משותף לקפטן אמריקה, מהטמה גנדי, בוראט וג'פאר, אויבו של אלאדין? התשובה היא שכולם סוכני מוסד. בערך. בשנה החולפת יצאו לא פחות משישה סרטים בהפקות זרות על שירותי הביון הישראליים, עם מיטב הכוכבים שיש להוליווד להציע: ב"אתר הצלילה בים האדום" מגלם כריס אוונס ("קפטן אמריקה") סוכן מוסד המפקד על מבצע להברחת יהודי אתיופיה מסודן; ב"המורה לאנגלית", שעלה בבתי הקולנוע בשבוע שעבר, מגלמת דיאן קרוגר ("טרויה") סוכנת מוסד העוקבת אחרי תוכנית הגרעין האיראנית; ב"עכביש ברשת", שיעלה בעוד שבועיים, מגלם סר בן קינגסלי ("גנדי") מרגל ישראלי שבולש אחרי מפעלי הנשק הכימי בסוריה; קינגסלי מככב גם כאדולף אייכמן ב"מבצע פינאלה", שמשחזר את לכידתו של הפושע הנאצי בידי סוכני מוסד; ב"המלאך" מגלם מרואן קנזארי (ג'פאר ב"אלאדין") את אשרף מרואן, יועצו של סאדאת שריגל למען ישראל בתחילת שנות השבעים; ובסדרה "אלי כהן" מככב סשה ברון־כהן ("בוראט") כמרגל הישראלי שנפל בשבי הסורי. רוב הסרטים הללו מבוססים על סיפורים אמיתיים, כמעט כולם מאת במאים ישראלים. ורק נשאלת השאלה: מה פתאום נזכרו בנו עכשיו?

מתוך "המורה לאנגלית". שחקנים ומרגלים מתמודדים עם אתגרים דומים

השבוע נתן "הניו יורק טיימס" תשובה אחת אפשרית לשאלה, כשפרסם את רשימת הסדרות הבינלאומיות של העשור ומיקם במקום הראשון את "חטופים" שיצר גידי רף, הסדרה שנהפכה אחר כך ל"הומלנד" המצליחה. במקום השמיני דורגה "פאודה", שאת העונה הראשונה שלה ביים אסף ברנשטיין — אותו ברנשטיין שביים את "החוב", שנהפך לסרט הישראלי הראשון שזכה לרימייק אמריקאי וגם הוא על סוכני מוסד. ההצלחות של "חטופים" ו"פאודה", שנהפכה ללהיט ענקי בנטפליקס, שמו את היוצרים הישראליים על המפה, וכשמפיקים אמריקאים התקשרו, הם הביאו את הסחורה הכי חמה שיש להם להציע: סיפורי גבורה אמיתיים, מסכני חיים וחובקי עולם.

תשובה שנייה לשאלה היא שהוליווד מאז ומתמיד הוקסמה ממרגלים. אפשר למיין את ז'אנר הריגול לשני סוגים. מצד אחד, ישנם סרטי הריגול השמחים, שמציגים את הצד הקרנבלי והלא־מציאותי של העסק: תחפושות ואקרובטיקה. מג'יימס בונד ועד "המלאכיות של צ'רלי" — אלה הסרטים שאמורים להפוך ללהיטים. מהצד האחר ישנם הסרטים הקודרים על מרגלים מיוסרים, שצריכים להתמודד עם כישלונות ודילמות מוסריות. אלה הסרטים שאמורים לזכות בפרסים. במשך שנים ספריו של ג'ון לה־קארה היו חומר הגלם שלהם, אבל בשנה האחרונה סוכני המוסד החליפו אותם. גם כי בעידן הריאליטי יש יתרון לסיפורים אמיתיים וגם כי לא צריך לשלם הון תמורת זכויות העיבוד, כמו עם ספריו של לה־קארה.

ריבוי הסרטים שעוסקים במבצעים הסמויים של המוסד מעיד גם על איזשהו סנטימנט פרו־ישראלי מצד המפיקים והמממנים הזרים, אבל הם לא האגוז הקשה לפיצוח. השאלה המעניינת באמת היא מה מושך כוכבים לא יהודים בעליל כמו כריס אוונס לעבור מצילומי "הנוקמים: סוף המשחק" לסט של "אתר הצלילה בים האדום". התשובה היא ששחקנים נמשכים לחומרים האלה בטירוף. יש משהו שמזכיר את עבודת השחקנים אצל המרגלים: הם לוקחים על עצמם זהות בדויה ונכנסים לדמות — שם אחר, מעמד אחר, סיפור רקע אחר, אפילו גינונים פיזיים אחרים. מרגלים נדרשים לשחק ולהישאר בתוך הדמות ללא הפסקה. ובניגוד לדמויות הבדיוניות של לה־קארה, אצל סוכני מוסד הסכנה בגילום דמות לא משכנעת עלתה להם בחייהם האמיתיים. שחקנים כמו אוונס או קינגסלי ודאי שואלים את עצמם: "עם כל הכבוד לפרסום ופרסים, האם אנחנו שחקנים מספיק טובים כדי להציל את חיינו?". וכל מה שצריך כדי להתניע הפקה של סרט הוא שם אחד גדול. כי כשקפטן אמריקה (או גנדי, או בוראט) אומר שהוא רוצה לשחק את ק' מהמוסד — איזה מפיק יגיד לו "לא"?