"יש לנו קטרים שמבוגרים ממני, ואני בת 47, אבל כבר אחרי 15 שנה בערך לא ניתן כמעט למצוא חלפים מקוריים", מספרת סטפני בריקוודה (Brickwede), מבכירי דויטשה באן, ל"מוסף כלכליסט" בעת ביקורה בישראל בנובמבר. "לפעמים הספקים נסגרים, לפעמים התבניות נעלמות, ובמקרה הטוב יש אולי שרטוט דהוי שאף אחד לא יודע מה לעשות איתו".

בריקוודה הצליחה למצוא פתרון מפתיע לבעיה, שכבר משמש חברות רכבות נוספות בבריטניה, איטליה ואוסטריה: אם אי אפשר לקנות את החלק החסר, אפשר להדפיס אותו במדפסת תלת־ממד.

מבחינת כל חברה וחברה, המספרים יכולים להיות דרמטיים הרבה יותר. "דויטשה באן מוציאים על חלפים בקרונות בלבד 600 מיליון יורו בשנה", אומרת בריקוודה, "בהדפסה אפשר להביא לחיסכון של 10% לפחות בעלויות, וככל שנצליח להדפיס יותר חלקים, החיסכון יגדל".

בארבע השנים האחרונות דויטשה באן הדפיסה עשרת אלפים חלקי חילוף מ־132 סוגים: ווים למעילים, חלקים לרדיאטורים, "והחלק הגדול ביותר שהצלחנו להדפיס עד היום — משענת ראש למושב, שאגב הודפסה במכונה של חברת סטרטסיס הישראלית", אומרת בריקוודה. גם באנגליה פיילוט של אחת מחברות הרכבות הדפיס משענות יד למושבים בסטרטסיס; המשימה בוצעה בתוך שבוע, במקום ארבעה חודשים אצל היצרן המקורי, וחסכה 50% מהעלות.

"די מהר הגענו למסקנה שאפשר להדפיס לא רק חלקים מפלסטיק אלא גם ממתכת", ממשיכה בריקוודה. "החלק הכבד ביותר שהדפסנו שקל 27 ק"ג, והוא גם רגיש יותר מבחינה בטיחותית משום שהוא משולב במערכת הבלימה של רכבת נוסעים מהירה. בעבר אם היה מזל הצליחו לשלוף חלקים כאלה מרכבות שניזוקו – או שנאלצו לקנות קרונות חדשים".

‍חלקים כמו וו למעיל או מסגרת לנורה נראים פשוטים, למה לא לגשת לחנות מתאימה ולקנות אותם?

"הם תמיד נראים כך, אבל הם צריכים להיות בגודל מדויק או בצורה מסוימת מאוד, כי הם תוכננו לקרון ספציפי".

תמיד זול יותר להדפיס?

"הטכנולוגיה לא זולה, אבל גם אם הספק המקורי עוד קיים ואפנה אליו – יידרשו לו חודשים. לפעמים אנחנו נאלצים להמתין אפילו שנתיים לחלק מסוים. בהדפסה מדובר בשבועות, ימים ואפילו שעות אחדות".

יש חלקים שניסיתם להדפיס ולא הצלחתם?

"כן, לא הצלחנו למצוא טכנולוגיה שתדפיס בהצלחה חלקים מחומרים גמישים, וגם התברר שהחלקים שבאים במגע עם שמן וכימיקלים והודפסו לא מחזיקים מעמד. אבל עד 2040 מחצית מחלקי החילוף שלנו יודפסו בתלת־ממד".

הבשורה המדהימה הזאת מגיעה ממישהי שכל חייה הבוגרים עבדה בדויטשה באן, מאז סיימה ללמוד כלכלה באוניברסיטה. אחרי שהכניסה את ההדפסות לחברה המקומית, גוף ממשלתי שמעסיק 300 אלף עובדים, היא ליוותה תהליכים דומים בחברות נוספות, וכיום עומדת בראש Mobility Goes Additive (NGA), ארגון בינלאומי שמרכזו בברלין ושיש בו יותר מ־100 חברות המשלבות הדפסות בתחום התחבורה, כולל חברות טכנולוגיות רבות בתחום. יש בהן לא מעט ישראליות, כולל  סטרטסיס (ששווה כבר מיליארד דולר), אסמבריקס (שפיתחה תוכנה לניהול פרויקטים של הדפסת תלת־ממד) ולאו ליין (מחסנים וירטואליים). כל הענף כולל מגוון היבטים, לא רק טכנולוגיים והנדסיים אלא גם בטיחותיים, למשל: צורך בטכנולוגיות אבטחה ייחודיות שידאגו לכך שקובץ עם מפרט של חלק כלשהו, שמהווה קניין רוחני ונשלח להדפסה באמצעות דואר אלקטרוני, לא ייפרץ ולא ידלוף.

זו גם הסיבה לביקור שלה בישראל: היא הגיעה לכאן כדי להשתתף בכנס 3D Printing and Beyond של האוניברסיטה העברית ו־Berlin Partners, מחלקת החדשנות של עיריית ברלין שמקדמת שיתוף פעולה בין התעשייה הישראלית לזו הגרמנית בתחום ההדפסות.

מתי יודפס קרון הרכבת הראשון השלם?

"תמיד שואלים אותי את זה, אבל המפתח הוא לא לחפש את הגביע הקדוש כמו הדפסה של קרון או אופנוע או מטוס שלם. דווקא החלקים הקטנים עושים את ההבדל הגדול, והדפסה שלהם היא כבר מציאות".