קוראים לזה תופעת "חורף חם": אירוע קלנדרי בנאלי שחוזר מדי שנה - חנוכה, יום האהבה, יום הרווקים הסיני, ליקוי ירח, גשם - הופך לעוגן "תרבותי" שכולנו ניאלץ לצרוך מעתה בטלוויזיה, באתרי חדשות, בפרסומות, ושוב ושוב ברשת. סדרה הולכת ומתארכת של אירועים קבועים, שגרתיים לעייפה, משמשת עוגן לתוכן המשמים וחסר המעוף בעולם. וכולם רואים וקוראים, וחמור מזה - לכולם יש דעה.

תופעת "חורף חם" היא בת דודה קרובה של "המכנה המשותף הנמוך ביותר". היא משעממת, מזלזלת באינטליגנציה ואינה מחדשת דבר. השאלה היא למה האנושות חוזרת ונאחזת בה? למה שוב דיון בסופגניות, שוב מחזור של מנהגי הכריסמס שלא הכרתם, שוב העלאת גירה עם טיפים ליום של גשם.

התשובה המקובלת היא שכולנו צריכים להרגיש חלק מקהילה גדולה יותר. מחקרים הוכיחו שתחושת השייכות לקהילה טובה לנפש, וככלל הופכת אותנו מאושרים יותר. לכן כולם־כולם בישראל מצווים להשתייך. לתקף את הזהות שלהם ולהתקבל לקהילה.

ברור שאין משהו מרגש יותר מלחגוג חגים עם המשפחה או לבכות יחד מול הטלוויזיה בימי אבל. זה מדהים. זה יפה. זה מה שמפריד אותנו מחיות. אבל מה הטעם בכל זה, כאשר בשם ההשתייכות הקולקטיבית נכפה עלינו מרדף לא נגמר אחרי ההתנהגות הנכונה בכל חג, מצב חברתי או אירוע מטאורולוגי?

ובל נשכח, התיעוד. אני מניאקית אם לאנשים באמת יש זמן לעבוד יום עבודה שלם ואז להכין סופגניות פרום סקראץ', ולקנח באימון שמאפשר להם להיראות טוב אחרי כל זה. אני מניאקית אם משהו מכל הדבר הזה אמיתי.

אז אני לא במשחק הזה. אם זה מה שדרוש, איבדתי עניין בשיחה. כולם יכולים עד מחר להיות מעודכנים ולפעול, אני בחוץ. הוצאתי את עצמי לספסל. לא לוקחת חלק. ובט"ו בשבט הקרוב אנא פטרו אותי מהמלצות על פירות יבשים אורגניים, ומהפחדות על זה שהחל מכמות מסוימת של שקדים את בעצם אוכלת רעל.

בתמורה אני מוכנה לסמן 5 "וי" בטופס אינטרנטי:

אני חלק מהקהילה