דבר ראשון אני אומר שאני מובטל מוכשר, ואז אני מסביר שאני עצמאי שמייצר כלי נשק וציוד נלווה למשחקי תפקידים חיים, שזה התחביב הכי טוב בעולם. בתגובה תמיד עולה השאלה "מה זה משחק תפקידים חיים?"

אלה משחקים שמתנהלים כמו סרט בלי תסריט אבל עם אפיוני דמויות. השחקנים מאלתרים את העלילה תוך כדי העבודה. ברוב המשחקים יש מנחה שמעביר את תרחיש המשחק מילולית וכל המשתתפים רואים אותו בעיני רוחם, כך שהמשחק מתרחש בעצם בדמיון.
‍
הרבה אנשים אוהבים לגלם דמויות מסרטי פנטזיה מוכרים כמו "שר הטבעות" או "הארי פוטר". זה מדליק אותם כי זה נותן להם פתח להיכנס לתוך הדמות ולחוויה של סרט. יש גם ז'אנר שלם שנקרא "עולם האפלה", שמתבסס על דמויות קסומות ומסתוריות של אנשי זאב, ערפדים וקוסמים, ויש אינספור משחקים שנעים בין דיסטופיות פוסט־אפוקליפטיות לפנטזיות אלטרנטיביות בסגנון “מה היה קורה אם היטלר היה מתקבל ללימודי אמנות”.

כל משחק שונה במהות שלו ולפעמים הקריטריון לניצחון הוא מי שולט יותר זמן בטירה, מי הרוויח יותר מטבעות או מי השיג חפץ מסוים. מנגד, יש משחקים שהם יותר על הפן הספורטיבי, ובהם השחקנים נלחמים זה בזה עם כלי נשק. מי שמנצח בקרב מנצח במשחק.

ההתארגנות סביב המשחקים מסודרת מאוד ויש גם אימונים לקראתם. לפני כמה שנים גם הוקמה העמותה לקידום משחקי תפקידים בישראל, שתומכת במארגני המשחקים בהיבטים לוגיסטיים ובנושאי מימון וביטוח.

אתה צריך לשמוע אותי ואת החברים שלי כשאנחנו מדברים על הדמויות שלנו, כדי להבין עד כמה גיקים אנחנו. בעיניי גיקיות היא ההתלהבות וההתמסרות לתחביב עד שאתה כבר לא יכול להגדיר את עצמך שלא דרכו. זו האש שבוערת לך בטוסיק. אבל גיק זה שיק בימינו.

הבחור הפשוט שמוצא את עצמו בסיטואציה שגדולה עליו, אך בכל זאת מנסה לעזור. בתור ילד אתה ממציא דמויות מורכבות, כאלה שהרגו את ההורים שלהן ואת כל הכפר שבו חיו, ואז יוצאות למסע נקמה. כשאתה מתבגר אתה מבין שהמהות שאתה מחפש במשחק היא לא להיות חסר כל קשר למציאות, אלא דווקא להיות נאמן לה, בשביל זה אתה צריך ליצוק לדמות בסיס שנשען על דברים כמו הדת שלך או העקרונות שלך. אני בסך הכל רוצה להיות שמוק פשוט.

הייתי ילד יצירתי מאוד, שאוהב לפרק שעונים מעוררים בניסיון להבין מערכות של גלגלי שיניים או בונה מחנות שלמים לחיילי צעצוע בבוץ בחצר. בשנות התשעים אחי הגדול שיחק הרבה "מבוכים ודרקונים" עם החברים שלו. הייתי צופה בהם מהצד במשך שעות, עד שבגיל 15 נכנסתי לעניין גם אני. אחי והחברים שלו ניסו בעצמם לייצר ציוד למשחק ברמה די נמוכה, ובשלב מסוים אחי הבין שאני קצת יותר מוכשר ממנו בקטע הזה.

בהתחלה הייתי מכין ציוד לעצמי ועוזר לאחי. עם הזמן השתכללתי והמצאתי פיתוחים ייחודיים, כמו סוג מסוים של ידית לחרב, שתפסו מאוד בקהילת השחקנים.

"לפניי היו מכינים ידיות לחרבות מעץ או מספוג שדחסו חזק עם מסקינגטייפ ועליו שמו בד שלא יחליק ביד. אני יצרתי ידית מסול (ספוג דחוס), שהיא גם קשיחה מספיק לאחיזה נוחה, גם מחוספסת מספיק כדי לא להחליק וגם פחות נשחקת משימוש (מה שגורם לה לאבד צורה).

באחד הכנסים של חובבי פנטזיה אחי פתח דוכן של ספרי משחק וציוד נלווה, וביקש שאכין כמות גדולה של חרבות שיוכל למכור. זה הצליח מאוד, והבנתי עד כמה אנשים רוצים ציוד למשחקים, אז פשוט התחלתי להכין בכמויות גדולות ולהיות בקשר עם חוגים ודוכנים בכנסים שונים.

מכיוון שהדבר הכי חשוב הוא הבטיחות, הבסיס של החרבות וכל יתר הכלים עשוי מפיברגלס או קרבון־פייבר, אלה חומרים גמישים שיכולים לספוג מכה ולא יישברו. את ה"שפיץ" מקבעים בתוך יריעת בד לבד, כדי שאם בטעות הוא יחדור את הבִּטנה של החרב העשויה ספוג, ואת המעטפת החיצונית, הוא לא יפגע באף אחד. כדי ליצור את הבִּטנה אני משתמש בסוגים שונים של ספוג בהתאם לסוג הכלי, יש עניין של רמת דחיסות שונה וגם חשיבות לכך שהספוג יהיה מספיק קשיח כדי לעמוד במשימה, אבל גם רך מספיק כדי שידע לשמור על הצורה שלו.

תלוי כמובן בגודל הכלי ובזמן העבודה. סכין קטנה, של 25 ס"מ, תעלה 20 שקל, לוקח רק כמה דקות להכין כלי כזה. בצד השני של הסקאלה אני מוכר נשק מוט של 160 ס"מ ב־300 שקל.

לא, אני מכין גם "פרופים", כלים שמשמשים לקישוט, למשל "Quest Item", החפץ האגדי שמחפשים במשחק, ואז אני מייצר משהו יפה שלא מוגבל לשום כלל בטיחות. אני מייצר גם מסכות, למשל של אנשי זאב, שנועדו להדגיש את הטרנספורמציה של השחקן לתוך הדמות.

כן. בשנים האחרונות אני מארגן אירועים של משחק בשם "ליברה", שמתרחש בסוף ימי הביניים. יש בערך 350 משתתפים קבועים שנפגשים אחת לשנה לשלושה ימים, בטווח גילאים עצום. ויש גם משחקים קטנים יותר, שמתקיימים כמה פעמים בשנה עם קבוצות של כמה עשרות משתתפים.

יש תקופות טובות יותר וטובות פחות. תמיד לפני כנסים גדולים של פנטזיה או לפני החגים מזמינים יותר. בשאר הזמן חיים ממה שחוסכים, ואני גם מקבל קצבת נכות שעוזרת לי.

אבא שלי נפטר לפני כמה שנים, אבל אמא שלי היא פולנייה אמיתית ולא מפסיקה לשאול את זה. אני עונה לה "טוב, מחר. די!"

yoghev.karmel@calcalist.co.il

‍