החיסון נגד שפעת הוא דוגמה קלאסית ל"פיקח יודע לצאת ממצב שחכם יודע לא להיקלע אליו". אבל בחיסון יש יותר מזה. הוא כרוך, למשל, גם בחוסן, כמו ה"חוסן לישראל" של בני גנץ. חוסן וגם חיסון מלמדים אותנו על כוח שלא ניתן לעצירה, אבל לא כזה שבהכרח מכה בבת אחת, אלא פועל בחוכמה. החיסון מחדיר לגוף נגיף מומת או מוחלש כדי למנוע את המחלה בעתיד, החוסן מייצג תהליך שנבנה לטווח ארוך. זה ההבדל בין "חוסן לישראל" ל"עוצמה לישראל", מפלגת הימין הקיצוני שנהפכה ל"עוצמה יהודית"; שניהם מתגאים בכוח, אבל החוסן אמור לבוא לא כברוש אלא כדשא, כמו שכתב יהודה עמיחי. זה גם ההבדל בין האישיות הגנצית הנינוחה־משהו להתלהמות הבן־גבירית.

והחיסון והחוסן כרוכים גם בחסינות. החסינות אמורה, כמו החיסון, למנוע צרה עתידית ולהבטיח חוסן משילותי. רק שעכשיו בנימין נתניהו מצליח להפוך גם את המשמעות של המילה הזאת. זו לא צרה עתידית, זה ההווה שהוא נאבק בו. הוא כבר נמצא בלב הסערה, עם יריבים בתוך המפלגה ומחוץ לה, עם מלחמות בתקשורת, עם הקרב על חייו הפוליטיים. החסינות היא לא מה שמונע את הכאוס, היא חלק ממה שמחולל אותו. והאמת היא שכאשר רואים את ההמונים שנזכרים עכשיו לרוץ להתחסן ושומעים מקופות החולים שהחיסון בדיוק אזל (כי לא הזמינו מספיק מנות), מבינים שגם החיסון הוא לא רק הפתרון לבלגן אלא למעשה חלק בלתי נפרד ממנו. שוב נתניהו מתגלה כמייצג מדויק למדי של הישראליות הנוכחית.