המשרד להגנת הסביבה חזר ואמר לנו, התושבים, שאין סיבה להתפנות, שכל הבדיקות הוכיחו שהמזהמים שייפלטו מהאסדה לא יגיעו לחוף. זה לא הרגיע אף אחד.

במשרד טענו ש"גורמים אינטרסנטיים" הלעיטו את הציבור בכזבים ובהפחדות. זה לא נכון. לא אינטרסנטים, לא כזבים ולא הפחדות עמדו מאחורי הבריחה. ברחנו בגלל חוסר אמון עמוק. זה מה שהוציא אותנו מהבית.

המשרד להגנת הסביבה היה יכול להיות גורם מסביר ומרגיע, כזה שאפשר לסמוך עליו. אבל במשך שנים הוא נמנע מעימותים עם גורמים מזהמים, לא נאבק ולא אכף במידה המספקת, לעתים אפילו תפס את הצד שלהם מול הציבור, והאמון בו נשחק עד דק.

לפני שלושה שבועות ראינו אותו מתפורר סופית, כשצמרת המשרד הגיעה לבית המשפט המחוזי בירושלים כדי לשכנע את השופט להסיר את הצו הארעי שעיכב את הנישוב. מי שנקלע לאולם בלי לדעת מי הנוכחים ומה תפקידם, בקלות היה יכול לחשוב שמדובר בבכירי נובל אנרג'י שזועמים על השופט. אנשי משרד האנרגיה, מיותר לציין, נשמעים כלוביסטים של חברות האנרגיה עוד מאז המאבקים על חוק ששינסקי ומתווה הגז. מלאכתם במקרה הזה נעשתה בידי אחרים.

גם חברות האנרגיה, אגב, יכלו לבנות לאט־לאט אמון אצל הישראלים. להפגין שקיפות, להוכיח שהן פועלות עם הציבור ולא נגדו. במקום זאת הן כבר שנים נאבקות בנו, מוכרות קמפיינים לא משכנעים, מתקוטטות על כל שקל בתמלוגים. שעכשיו נאמין להן שהן אינן מזהמות?

היינו שמחים לסמוך על מישהו. באמת שמחים. אבל אין כזה. אז אנחנו מתפנים. אולי בצדק, אולי מפניקה, אולי כאקט של מחאה — שהוא למעשה קריאה לעזרה.