הניצחון הסוחף של השמרנים בבחירות בבריטניה מעורר תהיות לגבי תקפותו של קונספט השמרנות. באירופה הוא עוד עובד: בוריס ג'ונסון ניצח כשמרן, כמי שהבטיח לקיים את החלטת האזרחים במשאל העם, הברקזיט, והביס את ג'רמי קורבין שרצה לשנות את פני הדברים. קל לראות איך אבי ההגות השמרנית, אדמונד ברק, שהיה בעצמו חבר הפרלמנט הבריטי, היה מוצא סדר והיגיון במקומה של השמרנות בפוליטיקה במולדתו.

בארץ, לעומת זאת, השמרנות כגזרה פוליטית לא ממש קיימת. לכאורה היינו אמורים לראות מפלגה שמבקשת לשמר את המצב הקיים ככל האפשר ומולה מפלגה שתובעת שינוי, בין אם ליברלי או סוציאליסטי וכן הלאה. כרגע יש לנו גוש שמבחינתו השימור לא מתמקד בערכים אלא בשימור השלטון של בנימין נתניהו, ובמקביל הוא קורא לשינוי בכל הנוגע למערכת המשפט. הימין יכול היה להדגיש למשל את נטייתו השמרנית של נתניהו במגרש הביטחוני, אבל השמרנים הישראלים מתאבססים כעת על על דרישות לרוויזיה מערכתית. בדיוק הפוך מהנטייה השמרנית למינימום שינוי, ואם כבר, שיהיה אטי וזוחל וצמוד למסורת.

ומול המהפכנים החדשים האלה, מי שדווקא מתרפקים על עבר (אמיתי או מדומיין) הם אנשי כחול לבן ובעיקר בני גנץ. הם מוכרים לנו נוסטלגיה, שואפים להחזיר את הגלגל לאחור, טוענים שהם המייצגים האמיתיים של תנועת הליכוד ההיסטורית ובמקביל רוצים להחיות את הממלכתיות של בן־גוריון. הם רוצים הכל על מי מנוחות, שמרני, בלי מהפכות.

זה מבלבל. מי שמרגיש צורך בשינוי עמוק כי הכל רקוב עלול למצוא את עצמו בישראל תומך בימין, ומי שחושש מכאוס והתפרקות ימצא את עצמו מצביע לצד השני. לכו תדעו, בתוך הבלגן הזה, מי כאן השמרנים.