קשה לאמנות להגיע לכותרות. כשזה קורה, ההקשר הוא לרוב שווייה המופרך של היצירה, או היותה "הזויה". כלומר, העילה של הגעת משהו מעולם האמנות לעולם הידיעות באתרי חדשות, שזזים על באזז, היא "מישהו היה מוכן לזרוק סכום עתק על חתיכת זבל". כפועל יוצא, האמנים שעושים כותרות הם אמני ההטרלה. פירות שמודבקים לקירות מצד אחד, ובנקסי, הודיני בן דורנו, מהצד האחר.

כותרת לדוגמה: "בנקסי מכר ציור במיליון ליש"ט, והציור גרס את עצמו". חבר'ה, אפשר לקנות בעלי־אקספרס קייס לטלפון הסלולרי עם מיטב האימג'ים האייקוניים של האמן המרדן בנקסי (ילדה עם בלון), ולא רק שזה לא מפריע לו, הוא מודע לזה וזורם. מאחורי המהלך המחשבתי הלכאורה מסועף, אבל בגדול שטוח, יושב אדם שלא מזדהה בשמו ואוהב גרפיטי וסקייטבורד (אולי היה איתכם בשכבה באורט אוסישקין). כי יצירות מצליחות לשבור את קירות המוזיאון ולהגיע לכל צג טלפון אם הן מטרילות. כלומר, אם הן לא מטרילות, אלא לוקחות את עצמן ברצינות השמורה ל"אמנות שמכבדת את עצמה", ואז נחשפות בלית ברירה.

ויש עוד סוג של ידיעות אמנות שמגיעות לפיד שלנו, כלומר לתודעה שלנו: כשאנשי האמנות מיישמים שינוי שהיה עד כה בגדר מחאה מחשבתית. למשל, מוזיאונים רבים עלו לכותרות כשהעיפו לאלף אלפי עזאזל יצירות גזעניות, לא תלו עוד יצירות של "גברים לבנים פריבילגים", ובמקומן מילאו את החדר הלבן ביצירות של שחורים (לאחר בלאק לייבס מאטר) וביצירות של נשים (לאחר מי טו). כשמוסד גדול, עתיק ודינוזאורי מכיל את החוקים החדשים של השיח, זה ההפך הגמור מהטרלה, אבל התוצאות זהות: על האמנות הזו נשמע לרגע. ובשני המקרים, כמובן, בחיים האמיתיים, לעולם לא נראה את היצירה עצמה. אנחנו לא הולכים למוזיאונים, הם באים אלינו לפיד.

לכל היותר נקרא פוסטים נעלבים ש"אי אפשר לתלוש יצירה גזענית אם כשהיא צוירה אפילו לא המציאו את הגזענות", או "עכשיו יקריצו מלא אמניות נשים כדי לשים במוזיאון, ומה אם זה בכלל גרוע?". האימה! יאללה סתמו.

וואלה, לא בא לי לקרוא ידיעה על זה שעכשיו יהיו נשים במוזיאון, בלי ששמים לי יצירה אמיתית. למשל של איימי שראלד, שלקחה ציטוט של טוני מוריסון "if you surrendered to the air, you could ride it" וקראה כך ליצירה שבה נראה גבר שחור בכובע אדום יושב על יסודות בניין חשופים על רקע שמים. אם ייכנע לאוויר ימות כנראה. אמנות שגורמת לך לבכות באמת.

אבל לא, מה פתאום. יש עכשיו איש איטלקי בן 60 שחושב שהוא מגניב ובא לו שאני אראה שנייה אסלה ובננה, כמו דוד שיכור בארוחה משפחתית. אמנות עאלק. אנחנו יודעים לבד שהכל זה סתם ושלשום דבר אין משמעות, אז אולי כדאי להפסיק להציג לנו את זה. עדיף לכוון לאמנות שמציעה את הרעיון המהפכני שדווקא יש.