ואכן, תחנת הכוח "קופנהיל" (Copenhill) רחוקה מלהיות שגרתית. לטובת הפרויקט הקים אינגלס גבעה מלאכותית (גבעת אמאייר, "Amager Bakke") בגובה 79 מטר, וחצב בה מעלית שקופה שמובילה מהקרקע עד הפסגה. אני מצטופפת בה עם עוד 14 עיתונאים מדרום קוריאה, יפן, צרפת ואנגליה, וצופה בכל גופי המתכת הענקיים שבאמצעותם מייצרים כאן אנרגיה מפסולת, קומה אחר קומה.

הנוף מהפסגה משקיף אל הים הבלטי, הרחק עד מאלמו שבדרום שבדיה. בעוד כמה חודשים יהיה אפשר לעשות את כל הדרך לכאן גם בקיר טיפוס אימתני, שנמצא כרגע בהקמה ומתעתד להיות קיר הטיפוס הגבוה בעולם.

אבל הדובדבן האמיתי מחכה על הגג — מדרון סקי מלאכותי ענקי באורך 400 מטר, אטרקציה יוצאת דופן במדינה המישורית, שאינה תלויה בשלג. ממש לא מה שהייתם מצפים למצוא בגב של מתקן אנרגיה.

אינגלס מקבל את פנינו בלבוש מעט מרושל, נעליים עם שרוכים פרומים וכובע גרב. בניגוד לרושם שחזותו עלולה לעורר, לא מדובר באיש צנוע. להפך. אינגלס מרוצה מעצמו מאוד. בכל זאת מדובר באיש שמגדיר את עצמו "שאמאן עם מלט ולבנים", שקרא לאתר שלו big.dk (לכאורה קיצור של Bjarke Ingels Group Denmark) ומכנה את קופנהיל: "מתנה בשווי ארבעה מיליארד קרונה דנית (כחצי מיליארד יורו) שקיבלתי ליום הולדתי ה־45".

ואין ספק שיש לו ממה להיות מרוצה. בגילו הצעיר אינגלס חתום על שורה ארוכה של בניינים איקוניים, ובהם המגדל השני במרכז הסחר העולמי החדש בניו יורק (שעוד בהקמה); מתחם המגורים "VM" בקופנהגן, שזכה לכינוי "בית הטטריס"; מתחם המגורים הניו יורקי "VIA 57", המגיח כפירמידה כסופה על שפת ההדסון; ביתן הקיץ המתחלף של גלריה סרפנטיין בלונדון; והמוזיאון הימי של דנמרק, שחצוב בתוך האדמה בצורת סירת ענק.

ב־2016 נבחר אינגלס לאחד מ־100 האנשים המשפיעים בעולם של מגזין "טיים". שנה לאחר מכן יצא לאקרנים סרט דוקומנטרי ששמו "Big Time". הסרט ליווה אותו במהלך שבע השנים הדרמטיות שבהן זכה בפרויקט לתכנון מגדל הסחר העולמי החדש, הכיר (בפסטיבל ברנינג מן) את האדריכלית הספרדייה רות אוטרו, בת זוגו ואם בנו, ואובחן עם ציסטה במוח (שמאז התגלתה כלא־כלום). ב־2017 הוא גם קיבל פרק שלם בסדרת הדוקו־אדריכלות של נטפליקס "Abstract: The Art of Design".

אינגלס הוא הנביא של "קיימות הדוניסטית" ("Hedonistic Sustainability") — מושג שטבע כדי לכפור בתפיסה הרווחת שאורח חיים שמתחשב בסביבה חייב להיות נזירי ואפור. הוא מאמין שתכנון אקולוגי צריך להיות גם — לא עלינו — כיפי. וקופנהיל היא הביטוי המושלם לתפיסה הזאת.

"אלה שני הסמלים הגדולים של קופנהגן בתמונה אחת", אומר אינגלס לקהל בחיוך מתוח מאוזן לאוזן כשהוא מציג תמונה שבה מגיחה קופנהיל בקו הרקיע לצד פסל בת הים הקטנה. כולם מצחקקים. "בני יחגוג שנה בעוד חודש", הוא מסכם. "הוא לא יזכור שפעם לא היה אפשר לעשות סקי בקופנהגן".

שירות לציבור או הסחת דעת

אינגלס גדל בקופנהגן וחלם להיות אמן קומיקס, אך בלחץ הוריו הלך ללמוד אדריכלות במחשבה שהלימודים ישפרו את יכולות הרישום שלו. הוא למד באקדמיה הדנית המלכותית לאמנויות ובמכון הטכני לאדריכלות בברצלונה, ולאחר הלימודים התמחה אצל האדריכל ההולנדי המשפיע רם קולהאס, שנהפך למנטור שלו. אותו קולהאס יאמר עליו מאוחר יותר כי "הוא האדריכל החשוב הראשון שניתק לחלוטין את הקשר בין אדריכלות לייסורים". כיום יש למשרד של אינגלס שלוחות בניו יורק, ברצלונה, קופנהגן ולונדון, והוא מעסיק כ־500 עובדים.

במשך כל הקריירה שלו מנהל אינגלס יחסי אהבה־שנאה עם דנמרק, מולדתו. הפרויקטים הגרנדיוזיים שלו, אישיותו הרהבתנית וחיבתו למשוך תשומת לב חריגים מאוד בעולם האדריכלות הסקנדינבי, שמאופיין במינימליזם ועידון. והעובדה שדווקא הוא, הילד החורג של התחום, נהפך לאדריכל הדני הכי מפורסם בעולם, רק הוסיפה אש למדורה. בסדרת הדוקו "Abstract", אומר עליו פר הופנר, היזם של פרויקט VM, כי "הרבה מעמיתיו הדנים לא אוהבים אותו פשוט כי הוא הצליח מאוד בחו"ל".

ואולי זו הסיבה שדווקא אינגלס נבחר לעצב את קופנהיל — פרויקט שהיה שנוי במחלוקת עוד לפני שמשרדו זכה בתחרות העיצוב שלו ב־2011. עצם מיקומו עורר רתיעה: מי מעז להציב מפעל מיחזור עצום עם ארובה מעשנת במרחק יריקה מלב קופנהגן, עשר דקות הליכה ממסעדת "נומה" המפורסמת, ופחות משלושה קילומטרים מארמון אמליינבורג? לא יעזרו כל פמפומי "מתקן האנרגיה מפסולת הירוק בעולם". העיצוב של אינגלס וצוותו, שהפך את המבנה לאתר פנאי אטרקטיבי, הוא בראש ובראשונה הסחת דעת מבריקה מייעודו המרכזי של המבנה.

וזאת לא המחלוקת היחידה לגבי קופנהיל. המתקן הוקם כחלק מתוכנית הממשלה להפוך את קופנהגן לעיר הראשונה בעולם עם אפס פליטות גזי חממה עד 2025, אך עלותו הגבוהה הכניסה את העירייה לגירעון. יתרה מזאת, מתברר שכדי להאכיל את המפלצת יש לשנע אליה פסולת מערים אחרות, ואף ממדינות אחרות.

‍

פרחים באוויר // בניינים שתכנן אינגלס

"נכון, המתקן גדול מדי לצרכינו הנוכחיים", עונה לי בפשטות יקוב סימונסן, מנכ"ל ARC, החברה המפעילה את קופנהיל. "אבל יש לנו בדנמרק 22 תחנות כוח שמייצרות אנרגיה מפסולת, ויותר מ־50% מתוכן בנות 25 ויותר. רובן לא יפעלו יותר מ־30 שנה, אז משהו ישתנה בטווח הקצר מאוד. קופנהיל ממוקמת בעיר גדולה עם הרבה אשפה, כך שמיקומה נכון… אומנם בשנה שעברה שינענו 30 אלף טונות של אשפה מאנגליה ואירלנד, אבל חסכנו פליטת גזי חממה, משום שהאלטרנטיבה עבור הבריטים היתה לזרוק אותן במזבלה. מובן שלשינוע יש מחיר, אבל התועלות עולות עליו בהרבה".

חולם על טבעות עשן

אבל למה לדבר על אשפה כשאפשר לדבר על הדוניזם? אותו עיקרון של "קיימות הדוניסטית" הוביל את אינגלס להתעקש לא רק על מתקני שעשועים, אלא גם על עיצוב העשן שייפלט מארובות המתקן למיחזור הפסולת. אינגלס רצה שהוא יופרח בצורת טבעות. "הדבר היפה בטבעות עשן הוא שהן מקושרות עם עונג", הסביר בסרט הדוקו "Big Time".

ARC, לעומת זאת, לא התענגו על הרעיון — טבעות העשן היוו מניפולציה על מנגנוני פליטת החום של המתקן, שמייקרת מאוד את פרמיות הביטוח, ולכן הרעיון נגנז. לפופולריות של הרעיון לא תרמה העובדה שאחד מחברי קולקטיב האמנים שעבד על עיצוב הטבעות היה היזם הדני פטר מדסן, שעלה לכותרות באוגוסט 2017 לאחר שרצח את העיתונאית קים ואל.

"אי אפשר לעסוק באדריכלות בלי להיות אופטימי באופן עמוק בנוגע להכל", אומר אינגלס כשאני מתקילה אותו בנושא. "קופנהיל היא דוגמה לכך שלפעמים, נגד כל הסיכויים ובעזרת הרבה מאמץ, אהבה ויישוב חילוקי דעות, אפשר להשיג דברים מדהימים. אז הדבר האחד הזה שלא הצלחנו לממש… בסופו של דבר, כשיש יש לך מתקן בשווי ארבעה מיליארד קרונה שמספק חשמל וחימום לחמש ערים, לא כדאי לשחק עם ה'מתכון' באופן שמגביר סיכונים ומייקר את עלות הביטוח.

"מאז מצאנו שיטה אחרת שאנחנו מקווים להטמיע בבוא היום, אבל לעת עתה כולנו הסכמנו שהפוקוס צריך להיות על לסיים את תחנת הכוח וליהנות מהרגע. וכשב־ARC ירגישו שהם לא יודעים על מה לבזבז את זמנם שוב, יהיה לנו דבר כיפי לעשות יחד".

ואם כבר משהו לצפות לו, מתי "BIG" יטילו עוגן בישראל? ב־2016 נבחרתם לתכנן את קמפוס טבע ברעננה, אולם הפרויקט בוטל.

"אין לנו שום דבר באופק בישראל לצערי. זכינו בפרויקט של טבע, אבל אז הם פיטרו את המנכ"ל והורידו את השאלטר על הפרויקט. לקחנו את זה די רחוק, היינו כבר בבנייה, היה לי משרד בתל אביב למשך עשרה חודשים, כל הקומה התחתונה כבר נחפרה. זה היה אסון".  

‍

חנוכת תחנת הכוח ואתר הסקי קופנהיל, בראשית אוקטובר