"

אטלנטה" תמיד סירבה לעשות הנחות לצופיה הלבנים. קומדיות עבר, כמו "משפחת קוסבי" ו"הנסיך המדליק מבל אייר" העדיפו להציג שחורים "נוחים לעיכול" — מבוססים כלכלית ושמחים בחלקם — בין היתר כדי לגרום לצופה הלבן להרגיש טוב עם עצמו. אבל השחורים של "אטלנטה" הם עניים קשי יום, שחיים מהיד לפה, במשפחות חד־הוריות. והעונה השלישית שלה, שמשודרת בימים אלו, הולכת אפילו צעד אחד קדימה: הפרק הראשון מספר על אם שחורה שמאסה בבנה ומוסרת אותו לאימוץ אצל זוג נשים לבנות ליברליות; ואילו הפרק הרביעי מספר על אמריקה עתידנית, שבה צאצאי עבדים תובעים אנשים שהחזיקו באבות אבותיהם וזוכים בכספם.

שני הפרקים הם מעבדות ניסוי שבאות לפרק את החלום האמריקאי, שלפיו כל אחד יכול להצליח באמריקה. בואו נהפוך את הפירמידה, אומרת "אטלנטה": אם ארצות הברית נבנתה על הגב של העבדים השחורים, הרי זה רק הוגן לתת להם יתרון כספי על חשבון העבר; ואם הבעיה של ילדים שחורים היא שכונות מצוקה ואמהות קשות יום, בואו נגדל אותם בבורגנות הלבנה. ואז נראה מה יקרה.

התוצאה היא כמובן פארסה שרק משמרת את יחסי הכוחות הקיימים: האמהות הלבנות הלכאורה ליברליות הופכות את בנן השחור לעבד של ממש. ואילו הפתרון של פיצוי לצאצאי עבדים מגולגל הלאה, מבעלי ההון לפועלים הקטנים — הבחור שעומד במרכז הפרק הוא עובד זוטר בתאגיד גדול, שמכריח אותו להפריש חלק מהמשכורת שלו כמלצר לקרן פיצוי לצאצאי עבדים.

וזה המסר החריף של "אטלנטה": בקפיטליזם, כמו שאומר גיבור הסדרה דריוס בפרק השלישי, "תמיד חייב להיות מישהו למטה כדי שיהיה מישהו למעלה". וגם אם פה ושם יש שיבושים במערכת, בעלי הכוח תמיד ימצאו את הדרך לשמור על כוחם, ולדאוג ששעיר לעזאזל כלשהו יספוג את האשם במקומם. היפוך הפירמידה בין שחורים ללבנים לא באמת ישנה את המצב כי אמריקה התאגידית — האחראית האמיתית לפערים החברתיים — תמיד תישאר למעלה. ומי שיישאר למטה לריב על הפירורים שהיא מפזרת הם תמיד האנשים הקטנים. יהיו אלה שחורים או לבנים, לא באמת אכפת לה.