14.04.22

עורכת הפרויקט: אדוה קיזלשטיין | איסוף החומר: מאיה נחום שחל, דיאנה בחור ניר, יאיר רוה, רוני דורי, ארי ליבסקר, אוריאל דסקל

יאיר לפיד, שר החוץ וראש הממשלה החלופי

קמרשהלור"ל > "גבעת חלפון אינה עונה"

(אסי דיין, 1976)

- אתה יוסיפון?

- אני, אני.

- סופחתי אליך למטבח.

- בתור מה?

- בתור נספח לענייני שקשוקה, מה בתור מה?

- טוב, בינתיים תפוס פיקוד על העגבנייה בתור קסל"ר.

- מה זה קסל"ר?

- קצין סלט ראשי.

- קסל"ר אני הייתי כשאתה עוד היית בשא"ש, חבוב.

- מה זה בשא"ש?

- בבטן של אמא שלך. עכשיו אני קמרשהלור"ל.

- ומה זה?

- מה זה? קצין מטבח ראשי... שנותן הוראות ליוסיפון... ובא רק לטעום. כיף?

- חאלק. וואלה, מה אני אגיד לך.

- זה מופיע בפקודות מטכ"ל.

- כן?

- כן.

- זה דבר חדש?

- כן, חדש לגמרי.

- ואתה פרצוף של פקודות מטכ"ל, אה?

- במקרה עומד מולך זה שכתב את הפקודות האלה.

- אם אתה כתבת את הפקודות, סחבק סרבן פקודות. כיף?

לא יודע למה, בכל פעם ששואלים אותי על סצנה מסרט — זאת הסצנה שעולה לי לראש. מגיע אחד שחושב שהוא איזה כוכב, כשכולם שם בעצם אותו הדבר. הסצנה הזאת לא מפסיקה להצחיק אותי, ויש בה את החוצפה הכי ישראלית שיש.

לצפייה בסצנה

מורי ארקין, יזם ומשקיע

המזרקה > "לה דולצ'ה ויטה"

(פדריקו פליני, 1960)

כל מי שראה את הסרט זוכר את הסצנה שבה אניטה אקברג נכנסת למזרקת טרווי ברומא בשמלה מהודרת, ואת מרצ'לו מסטרויאני מהסס — ואז מצטרף אליה. הרגע הזה בלתי נשכח, תמונה אייקונית אצל כל חובב סרטים, שאי אפשר לנתקה מגדולתו של פליני. אשה יפה, גדולה, כמו נימפה או ויקינגית, מובילה את הגיבור להרפתקה חושנית סימבולית, שמגלמת, מול הרפיסות הקיומית שלו, את החתירה לחוויה מלאה ואותנטית, גם אם לא קונבנציונלית. זה רגע כל כך אמנותי — כל הסצנה הזאת פשוט גדולה מהחיים. וגם הסרט כולו. הוא מבטא באופן וירטואוזי, באמצעות הריקנות של הגיבור הנהנתן בגילומו של מסטרויאני, את ריקנות החיים ואת הסכנות הטמונות בהם. ראיתי אותו לפני עשרות שנים, ואני חוזר אליו מדי פעם, כמו שאני חוזר לספרים טובים.

ערן קולירין, במאי ותסריטאי

מטוס הריסוס > "מזימות בינלאומיות"

(אלפרד היצ'קוק, 1959)

הסצנה שבה מטוס ריסוס רודף אחרי קרי גרנט על פני שדה אינסופי, באמצע שום מקום, היא תמצית הקולנוע בעיניי. היצ'קוק יצר כאן כמה דקות מושלמות, בנויות כמו פרלוד צלול של באך, מורכבות משלושה אלמנטים פשוטים להפליא שרק הולכים ומסתבכים — אדם, כביש ומטוס. הרגע הזה מתאר את מבוכתו של האדם מול המרחב הסוגר עליו, ממש קם להורגו. כמו החיים עצמם, שהם חידה שמאחוריה עומד המוות וצוחק. כלומר לא רק תמצית הקולנוע, גם תמצית הקיום.

עינת גז, יזמית הייטק

גשם של צפרדעים > "מגנוליה"

(פול תומאס אנדרסון, 1999)

כל הסיפורים הנפרדים שמרכיבים את "מגנוליה" ריאליסטיים מאוד, ואז הם מצטלבים בסצנה אחת מדהימה, לא הגיונית ועל־טבעית, שמחברת את כל הדמויות. כולן עברו חוויות קשות בחיים, והגשם של המוני הצפרדעים שניתך לפתע מהשמים ספק מלכלך את חייהן עוד יותר — ספק מנקה אותם, פותר הכל. מיש־מש של שמח ועצוב, שאפילו מציל אדם שעמד להתאבד. גשם מכונן, שמוציא כל דמות מהסערה שלה.

אני חוזרת לסרט הזה שוב ושוב, ואני חוזרת לסצנה הזאת שוב ושוב. היא מוזרה, מגעילה ויפה, ויזואלית להפליא ומלאת עוצמה. זה סרט קשה מאוד, ופתאום הגשם הזה משנה הכל, ובכל זאת לא מעניק הפי אנד. אני מעדיפה סרטים כאלה, מטלטלים ומעוררי מחשבה. סרטים קלילים מעוררים בי תחושה של בזבוז זמן.

לצפייה בסצנה

אקו, מוזיקאית

הנשיקה מתחת למים > "החוף"

(דני בויל, 2000)

צילום: Figment Films

זו סצנה עם רוח נעורים מטורפת, רומנטיקה ותשוקה, וברקע מתנגן השיר הכי יפה בעולם "Pure Shores" של All saints. לאונרדו דיקפריו ווירג'יני לדוין נמצאים על האי, מתאהבים, ובלילה מתנשקים מתחת למים, כל הפלנקטונים זוהרים סביבם כשהם במערבולת של אהבה. זו לא איזו סצנת מופת קולנועית, ולא הייתי שמה את זה תחת הכותרת "הסצנה הכי טובה בכל הזמנים", אבל היא הכי שלי. רגע קיטשי ואהוב. מתברר שאני רומנטיקנית...

לצפייה בסצנה
צילום: ארכיון אפרים קישון

סצנת הסיום > "השוטר אזולאי"

(אפרים קישון, 1971)

אהרון קשלס, במאי ותסריטאי

רוב הסיפורים הטובים בקולנוע ניזונים מהחסר. הגיבור או הגיבורה חיים בוואקום שצריך להתמלא עד הופעת כתוביות הסיום, ואלה יכולות להיות תיבה אבודה או שפתיים אוהבות. אבל הסיפורים שאני הכי אוהב הם אלה שלא מאפשרים לחור בנשמתו של הגיבור/ה להתמלא עד הסוף, ומציעים לו רק חצי כוס מלאה. תבוסה שאין בה תבוסה, ניצחון שאין בו ניצחון. הצצה לחיים שמרחפים, ולו לכמה שניות טובות, מעל המציאות הקשה. אבל רק הצצה.

ואין סצנה שנוסכת בצופיה את התחושה הזו באופן מושלם יותר מרגעי הסיום של "השוטר אזולאי", יצירת המופת של אפרים קישון. אחרי שבמשך יותר מ־80 דקות חזינו במחדליו החוזרים ונשנים של השוטר בעל לב הזהב ובניסיונות של כל מי שהוא יקר לו, כולל גדול הפושעים באזור, לעזור לו לשמור על עבודתו — אם זה בהכנת בורקסים למפקד או בביום שוד כושל במיוחד — אנחנו מגיעים לנקודת הסיום הנוגה וההכרחית: השוטר אזולאי נאלץ לעזוב את מקום עבודתו. בדרכו החוצה, כשהוא מוקף באשתו האוהבת ובחבריו, הוא נתקל בצעדה של עמיתיו למשטרה ומפקדם. אזולאי מצדיע לעברם, הם מצדיעים בחזרה ואז מפקד הכוח קורץ לעברו. דמעות חונקות את גרונו של השוטר, ואפרים קישון מקפיא את הרגע המופלא הזה, וישחרר אותו, ואותנו, רק אחרי שיוודא שלא נותרה באולם אף עין יבשה.

את מה ששייקה אופיר עושה ברגעים האלה אי אפשר לתאר במילים, ואי אפשר לנתח. אני חושב שמדובר ברגע הכי אנושי והכי מחמם לב בתולדות הקולנוע.  

יש משהו מרתק בעובדה שקישון, המהגר שמעולם לא נקלט בישראל, יצר רגע מושלם על אדם שלרגע קצר אחד הצליח לקבל הכרה ולהיקלט במקום שבו רצה להיות יותר מכל. וכך, בין הפנטומימה המדויקת של שייקה אופיר לשירתו החמימה של אושיק לוי, מרקדת לה הדמעה העצובה הכי מאושרת בעולם.

משה אדרי, מפיק ומפיץ קולנוע

הסצנה הבלתי נשכחת מבחינתי היא סצנת הסיום המרגשת של "השוטר אזולאי". השוטר שלא באמת הבין את חוקי המשחק ונפלט מהמשטרה יוצא אל חצר התחנה, אל השוטרים המצדיעים לו, והקלוז־אפ על פניו של שייקה אופיר הנהדר מרגש אותי עד דמעות גם היום. אני, שגדלתי בדימונה, עבדתי בצעירותי בבית הקולנוע בעיר והקרנתי את הסרט, כך שראיתי אותו אז עשרות פעמים. התאהבתי בדמותו של אזולאי, שכולו אהבת אדם ושרואה את הטוב בכל דבר. ברבות השנים עלה בידי לרכוש את זכויות הסרט, ואני מאושר שהוא ממשיך להיות מוצג לקהל הרחב, כדי שגם צעירים יכירו אותו וייהנו ממנו.

לצפייה בסצנה

חזי בצלאל, איש עסקים

‎זה לא אישי > "הסנדק"

(פרנסיס פורד קופולה, 1972)

יש סצנה ב"הסנדק" שמלווה אותי בהרבה אירועים עסקיים בחיי. ‎מייקל הצעיר (אל פצ'ינו), שעד כה התרחק מהפשע, ואחיו הבוגר סאני (ג'יימס קאן), שהוא כבר עבריין מקצוען, מתווכחים מה לעשות למאפיונר שניסה לחסל את אביהם ולקצין משטרה ששיתף איתו פעולה. מייקל מציע לחסל את שניהם בעצמו. בתגובה, סאני פורץ בצחוק, ולועג לו שהוא מגיב כמו ילד אימפולסיבי, פועל מהבטן ולא כמקצוען. מייקל לא נעלב, ומסביר בקור רוח למה זו לא תגובה אימפולסיבית אלא מהלך אסטרטגי, חכם ונכון, ומסכם במשפט האלמותי: "It's Not Personal. It's Strictly Business".

‎אני חושב שכולנו בני אדם ולכן הכל אישי, אבל בעסקים, בעיקר בימים קשים במיוחד וכשנתקלתי ברוע, תמיד ניסיתי לשכנע את עצמי להסתכל על החיים כמשחק ולקחת את הדברים באופן מחושב. גם אז לא רציתי לראות את האדם שמולי מובס או מפסיד, אלא חיפשתי פתרון אופטימלי של Win־Win. וכשאני מרגיש שאני מתפתה לקחת ללב, אני נזכר בסצנה הזאת ומשנן לעצמי: "It's Not Personal. It's Strictly Business".

איור: יזהר כהן

אז מי אני בכלל > "שני קוני למל"

(ישראל בקר, 1966)

את הסרט הראשון בחיי ראיתי בגיל 4. זה היה ב־1967, השנה שבה מסמנת הכרתי את שעת האפס: מלחמת ששת הימים לוחצת על כפתור ההקלטה ומפעילה את רישומי הזיכרון והשכחה. באחד הימים לקחה אותי סבתא אסתר למה שהתברר, בדיעבד, כבית קולנוע. החושך שהוטל באולם הגדול כיבה את הקיץ, ואני התיישבתי על כיסא עץ עם מושב מתקפל, רגליי באוויר. על המסך הופיע מלבן אור שהתמלא בדמויות חסידים, עסוקים במעשה שאת פשרו לא הבנתי. מייק בורשטיין גילם את שני הקוני למלים, ובסצנה שכישפה אותי קוני למל פוגש ביער עוד ועוד מבני דמותו, קוני למלים שנעלמים ומופיעים בין גזעי העצים. לרגע, באפלת האולם, לאורו של מקרן, גבולותיה של רעננה נראו אינסופיים.

יזהר כהן

לצפייה בסצנה
צילום: אי.אף.פי

הגר בן אשר, במאית ותסריטאית

החתונה > "צייד הצבאים"

(מייקל צ'ימינו, 1978)

הסצנה הזו קורעת לי את הלב בכל צפייה מחדש, כנראה משום שהיא גשר בין החיים והמוות.

המבנה של "צייד הצבאים" מושלם לטעמי, ומכונן את עוצמת הסצנה. חציו הראשון של הסרט הוא תיאור מינימליסטי ורב־רגש של חיי צעירים, על חברותם, אהבותיהם, יצריהם, מה לא. חציו השני הוא ההפך המוחלט, עם המלחמה, המוות וחוסר העתיד. ובין שני אלו — החתונה. זו חתונה של שניים שלא בהכרח היו אמורים להתחתן, אבל נכנעים לצו החיים ולפחד. חתונה שבה הנעורים פורקים מעל עצמם את כל מה שהם, כי ממש עוד רגע לא יישאר מהם זכר, כי ממש עוד רגע הם יאבדו את התום שלהם ואת כל מה שחשבו שהחיים עוד יזמנו להם, וכי ממש עוד רגע התקווה תיספג בדם.

הסצנה הזו, קו התפר הזה, באה להזכיר לנו כמה חמקמקים החיים וכמה יקרים הם, וככל שהכאב נוכח בהם כך גם פורץ מהם היופי. כי החיים הם גם וגם.

יעקב טומרקין, שחיין אולימפי

טיפ של אלופים > "מבצע סבתא"

(דרור שאול, 1999)

הסצנה האהובה עליי היא מ"מבצע סבתא", בבריכה של הקיבוץ, כשהסבא מבקש מקרמבו לתת לו טיפ של אלופים, בשביל הנכד השחיין. קרמבו עונה: "אתה מתחיל הכי מהר שלך — ולאט לאט אתה מגביר". זאת הסצנה הכי זכורה לי מהסרט, וכל מי שמדבר איתי על שחייה תמיד מזכיר לי את זה.

לצפייה בסצנה

אורן קניאל, יזם הייטק

With great power > "ספיידרמן"

(סם ריימי, 2002)

הדוד של פיטר, הוא ספיידרמן, מזהיר אותו ממי שהוא הופך להיות, ומשתמש באמרה עתיקה: "With great power comes great responsibility". ראיתי את הסרט לראשונה מזמן, אבל רק עם השנים המשפט הזה נתפס אצלי, והוא הולך ומתחדד מאז. כשאתה מנהל חברה והיא הולכת וגדלה, אתה מגלה את כובד האחריות, ללקוחות, לשוק, לעובדים, וגם את האחריות החברתית. לכן כבר שנים המשפט הזה רץ בכל מצגת שלי, ואני אומר אותו גם לבן שלי, בן 7: "יש לך יותר כוח בתור הבכור, אז יש לך גם יותר אחריות לאחים שלך". ולא רק בעסקים ובבית, אני חושב שזה משפט שכל מנהיג חייב לומר לעצמו לפני שהוא מקבל החלטות. כולם חייבים להבין את כובד האחריות, בייחוד בתקופה כזאת.

לצפייה בסצנה

רים יונס, יזמית ביומד

מולאן על הסוס > "מולאן"

(ניקי קארו, 2020)

בגרסת הלייב אקשן של "מולאן" יש רגע שבו הגיבורה רוכבת על סוס ומחליטה לפרוק מעליה את הסמלים וההגבלות החיצוניים, משחררת את השיער, הגוף והנשמה — ויוצאת למלחמה כאשה. כשראיתי את הסצנה הזאת חשבתי על בתי הצעירה. אני יודעת כמה כוחות יש לה, ואני מקווה שהיא תשתמש בערכים, בחוכמה, ברוח ובנשמה שלה כדי לממש את הפוטנציאל שלה במלואו. וזה כמובן תופס לגבי כל נשות העולם, אנחנו צריכות פשוט להיות כמו שאנחנו, טבעיות, לא מפוחדות, מאמינות ביכולת שלנו לעשות הכל, ואפילו טוב יותר.

אנה זק, זמרת, שחקנית ודוגמנית

המפגש עם אמא > "פרויקט אדם"

(שון לוי, 2022)

הסרט מספר על טייס קרב שחי ב־2050, יוצא למסע אל העבר ונוחת בטעות ב־2022, שבה הוא פוגש את עצמו בן ה־12 ומגייס אותו למשימה להצלת העתיד. הסצנה האהובה עליי היא זו שבה הוא פוגש את אמא שלו, שכמובן לא מזהה את האדם המבוגר כבנה מן העתיד, והיא משתפת אותו בספקות שלה לגבי בנה והאהבה שלו אליה. הוא מרגיע אותה, מסלק את התחושות הלא נעימות שלה לגביו, אומר לה שהבן שלה אוהב אותה, מחזק אותה וגורם לה אושר גדול. אני אוהבת את הרגע הזה כי הוא גורם לי לחשוב כמה היה מעניין אם סצנות כאלה באמת היו יכולות להתרחש, אם היינו יכולים לפגוש באנשים מהעתיד שיעזרו לנו לרפא צלקות ומשקעים מהעבר. הסצנה הזאת ריגשה אותי מאוד, ממש הרגשתי איך הלב שלי יוצא אל הדמויות, והיא נחרטה בי.

לצפייה בסצנה

עידן אלתרמן, שחקן וקומיקאי

"Make 'Em Laugh" > "שיר אשיר בגשם"

(ג'ין קלי וסטנלי דונן, 1952)

איך נותנים לבן מזל מאזניים לבחור סצנה אחת? זה כמו לבחור שיר הכי אהוב. אז אבחר בסצנה שראיתי הכי הרבה פעמים כילד: קוזמו (דונלד או'קונור) שר את "Make 'Em Laugh" ב"שיר אשיר בגשם". יש כל כך הרבה סצנות נפלאות בסרט הזה, מסרטי המיוזיקל האהובים עליי (תחרות צמודה עם "טים אמריקה: משטרת העולם"), ואני בכלל לא כזה חובב מיוזיקלס. אבל השיר הזה, בביצוע הכל כך גאוני של או'קונור, השפיע עליי רבות כילד. הוא שר לג'ין קלי באולפן קולנוע, וברקע מתהלכים פועלים שעובדים על הסט. בזמן השיר (והריקוד) הוא נתקל בקרשים, נתקע בקירות, מתנגש בעמודים, אבל ממשיך לשיר. הסיום של השיר הוא הדובדבן שבקצפת, וגם דוגמה מושלמת ל"חוק השלוש" בקומדיה. קוזמו רץ על הקיר (במאונך!), עושה סלטה, ואז הוא חוזר על זה שוב, אבל בפעם השלישית יש הפתעה.

יש כל כך הרבה גאגים פיזיים בנאמבר הזה, שכילד הרצתי את הקלטת בווידיאו כדי לספור את הבדיחות. הסצנה הזאת היא שיר הלל לקומדיה הפיזית ולהומור סלפסטיק, ויחד עם מילות השיר — היא שהולידה בי את החלום להיות קומיקאי. הרי מה שהקהל באמת רוצה זה לצחוק, והשחקן יעשה הכל כדי לגרום לזה לקרות.

יובל טל, יזם הייטק ומשקיע

שק החבטות > "רוקי 2"

(סילבסטר סטאלון, 1979)

הסצנה האהובה עליי מתרחשת ב"רוקי 2", כשהוא מתאמן בחבטות על השק, והמאמן דוחף אותו להאיץ, צועק לו: "ספיד! ספיד! ספיד!", והקצב, האנרגיה והאינטנסיביות גוברים. השק הזה — ברגע שחבטת בו הוא עף עליך בחזרה, ואז או שאתה בורח, או שאתה חוטף אותו בפרצוף, או שאתה תופס אותו בחלקיק השנייה הנכון כדי לחבוט במכה עוד יותר חזקה, ומאיץ. זה מקביל למה שקורה בסטארט־אפים — אסור להאט. והסרט הזה, שראיתי בפעם הראשונה בתיכון, הוא מבחינתי עדיין השראה, עדיין שיעור במחויבות מוחלטת, במחיר הבלתי נסבל שלה — וברווח שהיא מספקת, כי רק איתה אפשר גם לעוף ולהצליח. מובן שעל כל אחד שהצליח יש רבים שלא הצליחו, אבל אני נותן את הסרט כדוגמה בהרבה שיחות עם יזמים, כי הסצנה הזאת עוזרת להם לא להיבהל מהקצב שבו הדברים קורים. יש לך רעיון וקיבלת כסף? אל תאט, אל תנהל דיונים, רוץ על הדברים. יהיה לזה מחיר, אבל זה הסיכוי הכי גדול שלך אי פעם להצליח.

לצפייה בסצנה

רוני דורי

המדרגות > "רוקי"

(ג'ון ג. אבילדסן, 1976)

רוקי רץ ברחבי פילדלפיה בטרנינג מהוה ונעלי אולסטאר שחורות, רוקי חובט, רוקי מתאמן, רוקי מגביר קצב ודוהר במעלה המדרגות המובילות למוזיאון לאמנות, כשנעימת הנושא של הסרט מגיעה לשיאה. מעבר לכוחה הקולנועי של הסצנה הזאת, זה רגע של טרנספורמציה. ממתאגרף כושל ואטי, בטלן מהרחוב כהגדרתו, נובאדי גמור, דחוי — הוא נהפך לאדם שלוקח בשתי ידיים את הצ'אנס שניתן לו להתמודד על תואר אלוף העולם באגרוף, למרות הקולות המשתקים מבפנים ומבחוץ. מאדם שנאחז בכל שבריר של אישור חיצוני הוא נהיה לאדם שאחראי לגורלו. אולי הוא לא ניצח את אפולו קריד בזירה בסרט הזה, אבל זה בכלל לא משנה; הוא ניצח את הציפיות של הסביבה ממנו, ואת הציפיות שלו מעצמו. כמי שתמיד הרגישה קצת אאוטסיידרית ואנדרדוגית בעצמה, המסר היה ברור לי מהצפייה הראשונה: לפעמים לנצח זה דווקא ללכת נגד עצמך.

צילום: Sveriges Television

גלית חמי

ההלוויה > "פאני ואלכסנדר"

(אינגמר ברגמן, 1982)

במשך שתי דקות פאני ואלכסנדר צועדים במסע ההלוויה המהודר, לצלילי פעמוני הכנסייה ותזמורת כלי הנשיפה. ואז, בלי כל הכנה מוקדמת, השתיקה המתבקשת מופרת, כשאלכסנדר מסנן רצף של כל הקללות והמילים הגסות שהוא מכיר. פאני, אחותו הצעירה ההולכת לצדו, מגניבה לעברו מבט מחויך, כמו מאשרת לו לשבור את כללי הטקס.

זו הלוויה של אבא שלהם, אוסקר. הוא היה אוהב אדם ואוהב חיים, דמות מפתח במשפחה המורחבת שבה עוסק הסרט ומי שמנהל את התיאטרון המשפחתי. כל הדמויות יודעות שהחיים אחרי מותו עומדים להשתנות, שההלוויה הזאת היא נקודת מפנה דרמטית. אלכסנדר יודע למה הוא מקלל. זו אינה גחמה ילדותית או פרובוקציה. אלה יגון, פחד, אולי טקס התבגרות פרטי. והקללות הן גם יותר מזה.

כי קורותיהם של פאני ובעיקר אלכסנדר נוגעים בפחדים הגדולים ביותר שלנו כילדים — להישכח, להיאבד, לחוות התבגרות, התעללות ועוד ועוד, כמו המוטיבים מאגדות ילדים ישנות ואפלות ששזורים בסרט כולו. אבל אינגמר ברגמן הגדול לא מסתפק רק בחוויות הילדות, אלא יוצק לדמותו של אלכסנדר גם את הייסורים שלנו כמבוגרים, את ההתמודדויות עם המשפחה, הדת, המוות, האהבה, הבדידות — והאמנות. נקודת המבט של אלכסנדר מספקת התבוננות ישירה מאוד, בלי פילטרים, וכואבת למדי, בעולם המבוגרים, וברגמן אינו מרחם עלינו.

בתוך כל זה, רצף הקללות של אלכסנדר בהלוויית אביו הוא מעין שיקוף של חוסר ההסכמה שלנו, כבני אדם, לקבל בדממה גזרות רעות, להשלים עם גורלנו בשתיקה, להתנהג כמו שצריך, לעשות את המצופה מאיתנו, להסתכל למציאות בעיניים. הוא הרגע שבו ברגמן מרשה לנו לבעוט במציאות שהוא מטיח בנו, למרוד בחיים. זו מחווה של חסד, וזו תזכורת לכך שלפעמים פשוט צריך להשתולל רגע כדי להרחיק מעלינו את החיים כפי שהם, או לפחות לקלל אותם בכל הקללות שאנחנו מכירים.

לצפייה בסצנה

סיגלית לנדאו, אמנית

החלום > "שעת הצוענים"

(אמיר קוסטוריצה, 1988)

אני עדיין רואה את הסצנה הזאת, ועדיין בוכה בה. חלומו של גיבור העלילה, נער מתבגר, רגיש ומאוהב. רגע לפני השינה הוא מבקש מסבתו לשבת ליד מיטתו ושואל אותה אם אמו המתה היתה יפה. היא מגלה לו פרטים שלא ידע על הוריו וזהותו. ואז הוא נרדם, לתוך סצנה שהיא תרכיז של גאונות קולנועית ומפגן עוצמתי של יופי, אהבה, מיתולוגיקה ותום, שעומד להירמס לרסיסי אובדן מפואר במהלך הסרט.

החלום מתרחש סביב אגם, בשעת ערביים. שוט ראשון: במים צפים תחתוני נערה וענף זית קטן. ואז אנחנו רואים את הגיבור, פרהן, עם תרנגול ההודו שלו, וקהילת בני רומה, צוענים כפריים, בעיקר ילדים, נערים ונשים. כולם משתתפים בטקס פגאני: לפידים, להטוטי אש, זרים בוערים שטים על פני המים, פסל ענקי על רפסודה. הגיבור ואהובתו, חשופת חזה, בשמלת כלה מופשלת, מקעקעים את שמותיהם על לבותיהם, ולאחר מכן שוכבים מחובקים בסירה או ארון קבורה, משחקים.

כל הסרט רצוף סצנות מופתיות, והסצנה הזאת עוצרת נשימה גם בזכות הפסקול של גוראן ברגוביץ' הדגול, עם שירת ילד ומקהלה. מאז שראיתי אותה בנעוריי היו אינספור נקודות השקה בין הסרט כולו והסצנה הזאת לחיים שלי, הכל עבר ועתיד מתמשך. וחלום בתוך חלום — את זה רק הקולנוע יכול לממש, מתנשא גבוה וחובק כל.

לצפייה בסצנה

איור: דין לנר

המנצ'קינים > "הקוסם מארץ עוץ"

(ויקטור פלמינג, נורמן טאורוג, מרווין לרוי, ג'ורג' קיוקור וקינג וידור, 1939)

בעיניי זו סצנה מושלמת. היא מתחילה במעבר המפתיע משחור־לבן לצבע עשיר ומהפנט, שמבהיר לדורותי שהיא וטוטו כבר ממש לא בקנזס. מכשפה מנצנצת יוצאת מתוך בועה, ומהשיחים צצים עשרות אנשים פרחוניים, קטנים, המנצ'קינים, שכילד היו מבחינתי היצורים הקסומים האולטימטיביים. כשהם שומעים שדורותי וביתה המעופף מחצו למוות את המכשפה הרעה מהמזרח, הם פוצחים בשיר. אבל אז צצה המכשפה הרעה מהמערב, ומאיימת לחסל את דורותי וטוטו, שצריכים כעת לצאת למסע על דרך האבנים הצהובות עד שיגיעו אל הקוסם ויוכלו לחזור הביתה. יש כאן עומס מידע וטורנדו של רגשות, מעבר מהיר מהפתעה לשמחה, לאימה ולתקווה.

אהבתי לסרט הובילה אותי לנבור במיתולוגיה של הפקתו ובמה שהתרחש מאחורי הקלעים. כך למדתי למשל שהשחקנית שגילמה את המכשפה נשרפה, שבשדה הפרג ירד על השחקנים שלג עשוי מאסבסט, שכמה מהמנצ'קינים היו שיכורים, הטרידו והתפרעו באופן שהוביל למעצרם. ואם לא די בכך, ההפקה וההורים דחפו את ג'ודי גארלנד, שהיתה בת 17 כשגילמה את דורותי, לעשן במקום לאכול ולהשתמש בסמי מרץ והרזיה, שבאותו רגע אולי הציתו את הקריירה שלה, אבל בסופו של דבר כיבו אותה.

הפער שבין המסע של דורותי בארץ עוץ למסע של גארלנד בהוליווד לימד אותי שכמו דמותו של הקוסם עצמו — אולי האיש שמאחורי הווילון קצת פחות צבעוני ונוצץ, אבל הסיפור שלו לא פחות מרתק.

דין לנר

לצפייה בסצנה

תום שובל, במאי ותסריטאי

רצח שון קונרי > "הבלתי משוחדים"

(בריאן דה פלמה, 1987)

"הבלתי משוחדים" של בריאן דה פלמה לפי תסריט של דיוויד מאמט הוא סרט שעימת אותי עם טבעו המניפולטיבי אך האפקטיבי של הקולנוע. הוא היה הבסיס להבנה שלי את העומקים הנפשיים של המדיום הבלתי נתפס הזה.

הייתי בן 9. אבא שלי היה חולה קולנוע. היינו המשפחה הראשונה עם וידיאו בשכונה בפתח תקווה. כשההורים שלי השאירו אותי לבד בבית בפעם הראשונה, ניצלתי את העצמאות המפתיעה כדי לטפס אל המדף הגבוה, שם אבא שמר את הסרטים "לא לילדים"; הנחתי שיש בהם סקס. בחרתי אחד באקראי, הכנסתי את הקלטת לווידיאו והתיישבתי על השטיח, לבי פועם בחוזקה — אני הולך לראות סקס! אבל זה לא היה סרט פורנו. זה היה סרט גנגסטרים אמריקאי. חלק מהשחקנים כבר הכרתי, ובראשם שון קונרי, ג'יימס בונד המיתולוגי. והסרט היה כביר, מסצנה לסצנה משאיר את הצופה בלסת שמוטה.

ואז, בערך באמצע, קורה הבלתי אפשרי. המאפיונרים אורבים לשוטר החכם, האמיץ והטוב מכולם, ג'ים מאלון בגילומו של קונרי. הוא מסלק אחד, ואז מופיע אחר, מפתיע אותו, יורה ללא הפסקה צרור ארוך. קונרי קורס.

נפשי הצעירה לא עמדה במעמסה. פרצתי בבכי תמרורים. לא רק משום שהרגו לי את קונרי, אלא גם כי בריאן דה פלמה מיפה את הסצנה הזו בשלושה שוטים ארוכים, עם שינוי נקודות המבט. רגע לפני הרצח, אנחנו רואים את קונרי מבעד לעיניו של הרוצח. דמיינו ילד בן 9 קורא בתחנונים אל השחקן שעל המסך שיביט אחורה ויהרוג את הרוצח. עד היום כשאני נזכר בזה עור ברווז מסמר את גופי.

המדיום שיכול להפוך אותי לרוצח של הגיבור שלי הוא המקום שבו החיים מתקיימים באופן העז ביותר, ומאז אני שם, ולא מתכוון לצאת בקרוב.

מייסלון חמוד, במאית ותסריטאית

טבח מחוץ לבית הספר > "ווסט ביירות"

(Ziad Doueiri, 1998)

מתישהו ב־2004. חדר קטן, מלא עשן סמיך, נרגילה עוברת מיד ליד, והרבה עיניים מרותקות למסך די קטן של מחשב נייח, צופות ב"ווסט ביירות".

אני הייתי אז סטודנטית צעירה שמנסה להבין מה אני פאקינג עושה עם החיים שלי, כי אל החיים שאליהם מוסללות הנשים שסביבי, היישר למערכת החינוך, לא ראיתי את עצמי הולכת. ולאט לאט חיידק הקולנוע שקינן בתוכי ללא ידיעתי מרים ראש. בספריית הווידיאו של האוזן השלישית במושבה הגרמנית ביליתי יותר מאשר בשיעורים באוניברסיטה, למשל. וגם שם לא נתקלתי ב"ווסט ביירות". עד שצפיתי בו באותו היום, ונשביתי בקסמיו של הבמאי זיאד דווירי.

הרגע האהוב עליי ביותר מגיע כבר בתחילת הסרט, חמש דקות אחרי תחילתו. טארק, ששר במיקרופון בחצר בית הספר את ההמנון הלבנוני במקום את ההמנון הצרפתי, כנהוג, מסולק מהכיתה. הוא ניצב במסדרון, ומסתכל מהחלון. בחוץ, מבעד לעיניו, אנחנו רואים את אנשי הפלנגות, חמושים, אורבים לאוטובוס מלא פלסטינים, וכשאלה יורדים ממנו הם טובחים בהם. מלחמת האזרחים מתחילה, לנגד עיניו של נער המתבונן בעולם מבעד לחלון בית הספר הסגור. זו סצנה פשוטה, כביכול, וכל כך עוצמתית, שהיא הדביקה אותי לקיר.

כל הסרט היה יוצא דופן, לא דומה לשום דבר שהיה עד אז בקולנוע בערבית. הוא הפעים אותי, בתוכן ובצורה. הגיבורים שלו, טארק, עומר ומאי, לא היו דומים לכאלה שראינו קודם. ההומור שזור בדיאלוגים הרגישים מאוד של בני הנוער. מיניות, אהבה ומתח עדתי פתאום סופרו על רקע מלחמה, ובאופן כל כך יפה. אז הבנתי: גם אני רוצה לעשות את זה. נדרשו לי עוד שלוש שנים עד שיעור התסריטאות הראשון, אבל מאז אני עושה את זה.

לצפייה בסצנה

יאיר רוה, מבקר קולנוע

מרדף האופניים > "אי.טי"

(סטיבן ספילברג, 1982)

אחת הסיבות לכך שאני חוזר שוב ושוב ל"אי.טי" בכל פעם שאני נדרש לבחור את הסרט האהוב עליי היא שברגע המכריע ההוא בחיי, בגיל 14, הסרט הזה שרטט מפה לצפונות הנפש שלי, והוכיח לי שהקולנוע יכול להיות מזור לבדידות ולתחושת אי־שייכות, כמו יד שנשלחת אליך בחשכה מיוצר שחש כמוך, ולא מוכן שתרגיש שאתה לבד.

אבל ב"אי.טי" סטיבן ספילברג גם לימד אותי מהו קולנוע, ולמה הדבר הזה, שהפך מאז לחשוב בחיי, הוא נס. זה קרה בסצנת המרדף. אנשי כוחות הביטחון מנסים לתפוס את אליוט, שמרכיב את אי.טי על אופניו, והילד בורח, מוקף בחברים של אחיו, אלה שלפני רגע עוד לעגו לו ועכשיו הוא המנהיג שלהם. הם דוהרים ברחובות הפרבר בשעת השקיעה, חומקים מהשוטרים ואנשי הבולשת החמושים, כדי להביא את אי.טי בזמן אל נקודת המפגש עם החללית שבאה לאסוף אותו. ופתאום משבר: מחסום משטרתי סוגר את הרחוב, ומסתמן שהמרדף הזה עומד להגיע לסיומו. אליוט עוצם את עיניו בבהלה, לא יודע מה יקרה קודם, הוא וחבריו יתנגשו במכוניות החוסמות את הרחוב או שהשוטרים יירו בהם. ואז זה קורה.

שיתוף הפעולה בין ספילברג לצוות הקבוע שלו, העורך מייקל קאן והמלחין ג'ון וויליאמס, מגיע כאן לשיאו. העורך מקפיץ לנו שלושה ג׳אמפ־קאטים שמתקרבים לפניו ההמומות של אליוט — וג'אמפ־קאט בסרט הוליוודי קלאסי זה כמו שלוש סטירות לחי; זה נראה כמו תקלה או קפיצה בסרט, אבל מרגיש כמו פעימות לב מואצות של ילד שהגיע למבוי סתום. באותו רגע השרביט עובר למוזיקה של וויליאמס, שנוסקת באחת מהלחן הקצבי של סצנת המרדף אל נעימת ההמראה שנוגנה קודם, כשאי.טי הראה לאליוט שהוא יכול לגרום לשניהם לעוף עם האופניים, לחצות את השמים על רקע הירח המלא בפריים המזוהה ביותר עם הסרט. הפעם אין בנעימה ליריות אלא דחיפות, ונדמה שזו המוזיקה עצמה שמעניקה לאי.טי ולאליוט כנפיים ומרימה אותם מעל למכוניות המשטרה, מביאה את המרדף לסיום פלאי, על־טבעי. הם לא מתנגשים בניידות, הם עפים מעליהן. וכל זה נעשה באמצעות צילום (הצלם אלן דאביו מת לפני שנתיים מקורונה), עריכה ומוזיקה — ללא מילים.

זה הרגע שבו חשתי, בין הצלעות, מה קולנוע עילאי יכול לעשות — את פעימות הלב, את האוויר הנגמר בריאות, את התכווצויות הקתרזיס שמגיעות עד הגרון. זו האלכימיה של הקולנוע: אשליה המוקרנת על מסך נהפכת לחוויה פיזית לחלוטין בגוף שלנו. זה גם הרגע שבו הבנתי מה הוא סוד הקסם של המדיום שנהיה, ממש באותו הרגע, לסם ממכר עבורי: היכולת לגרום לאנשים לעוף. זו תכלית הקולנוע מבחינתי — לעשות את מה שלא עושים בחיים האמיתיים. יש יוצרים שמשתמשים בקולנוע כדי לספר על המציאות ולחשוף אותה, ואני מעריך אותם. אבל יש יוצרים, ואותם אני כבר מעריץ, שמשתמשים בקולנוע כדי למרוד בכוח הכבידה, כדי לקחת את הצופים אל המקומות שאליהם המציאות עדיין לא מצליחה להגיע, אל הדמיון, הפנטזיה והעולמות הפנימיים, אל כל מה שלא נגיש, מומצא, מופרך, אבל הלב מרגיש בו בבית.

הלית ישורון, עורכת ומתרגמת

סצנת הסיום > "הלילה"

(מיכלאנג'לו אנטוניוני, 1961)

כל הסרט הזה, "La Notte" של אנטוניוני, נהדר, עולם שלם שמאוד דיבר אליי, ופניה של השחקנית מוניקה ויטי היו הפנים הפנימיות שלי באותה תקופה. בסצנה יפה אחת, למשל, השחקנית ז'אן מורו הולכת ברחובות, בשוטטות שחיים שלמים עוברים דרכה. אבל הסצנה האהובה עליי ביותר היא האחרונה. הגיבור ג'ובאני (מרצ'לו מסטרויאני) הוא סופר מצליח השרוי במשבר יצירה, וחיי הנישואים שלו עם לידיה (מורו) מדשדשים, ולמעשה מגיעים כבר אל סף העוינות. בסוף אנחנו מגיעים לסצנת פרדה, שבה לידיה קוראת לג'ובאני מכתב אהבה. הוא לא יודע מי כתב אותו, והיא מזכירה לו שהוא כתב לה אותו לפני שנים. הם עומדים מול התפרקות האהבה שלהם, והתחושה כולה היא של החמצה של החיים. זו סצנה נפלאה, ברגש שבה, במשחק, בטקסט ובהתרחשות הוויזואלית, כמו ציור שחור־לבן.

ענבל פינטו, כוריאוגרפית

המטבח > "זה הדוד שלי"

(ז'אק טאטי, 1958)

‎‎"זה הדוד שלי", בבימויו ובכיכובו של ז'אק טאטי, חוזה את העתיד הטכנולוגי והשפעתו על בני האדם. אין שם כמעט טקסט, אבל יש פסקול נפלא, והתנועות ומחוות הגוף מספרות את הסיפור בשפע של סצנות מבריקות. באחת האהובות עליי גיבור הסרט, מר הולו, דוד תמים ושלומיאל, מגיע למטבח המודרני של אחותו, ולא מצליח להסתדר עם כל החידושים הטכנולוגיים שבו. בחוכמה, הומור ותום כובש הוא מציב מראה שמגחיכה את המרדף האנושי אחרי "הדבר הבא", את החיפוש המתמיד, את התפיסה של חדשנות כסמל להצלחה, ואת הניכור שמגיע עם כל אלה.

לצפייה בסצנה

צילום: Jean Bourgoin

תמנע נלסון־לוי, ג'ודוקא, מדליסטית אולימפית

הפחד הכי עמוק שלנו > "המאמן קרטר"

(תומאס קרטר, 2005)

זה סרט שמבוסס על סיפור אמיתי, ומתאר איך המאמן קן קרטר (בגילומו של סמואל ל. ג'קסון) בנה בתיכון אמריקאי נבחרת כדורסל מנצחת, שחבריה גם הצטיינו בלימודים והתרחקו מהסתבכויות. הסצנה האהובה עליי מתרחשת אחרי שיש פיצוץ בקבוצה והמאמן עוזב. חברי הנבחרת מחכים לו באולם הספורט הסגור, יושבים ליד שולחנות הכתיבה שלהם, ומכריזים שהם נחושים ללמוד ולהצליח, בוחרים לא להגיע למקומות גרועים בחיים שלהם ומתחילים לקחת אחריות. ואז קם קרוז, אחד התלמידים, שראה את בן דודו נרצח, ושבמהלך הסרט המאמן שאל אותו מה הפחד הגדול שלו. קרוז מודה שהפחד הזה הוא לא לממש את הפוטנציאל שלו. זה מונולוג מרגש מאוד, ויש בו הבנה של הצורך לאפשר לעצמך לזרוח — כי זה מה שיאפשר גם לאחרים סביבך לזרוח. בסוף הדברים הוא מודה למאמן: "אתה הצלת את חיי". הסצנה הזאת, והסרט כולו, מציגים את הכוח של הצוות, ואת הכוח האישי, הפנימי, שנדרש מספורטאים, את הרצון העז שלהם, הנחישות לא רק להצליח בספורט, אלא לשנות את כל חייהם, ממש להציל את עצמם, ואחרים.

לצפייה בסצנה

איור: שמרית אלקנתי

השרפה > "ממזרים חסרי כבוד"

(קוונטין טרנטינו, 2009)

אני ילדה, בבית של סבא וסבתא בקריית אתא. לילה, כולם ישנים, רק אני יושבת לבד מול הטלוויזיה ורואה סרט שואה. עד היום איני יודעת את שמו. אני זוכרת חיילים רודפים אחרי אשה, מכתרים אותה, יורים עליה להבות מלהביור, שורפים אותה למוות. שנים חלמתי את הרגע הזה: האשה רצה, מבועתת, עולה בלהבות. מאז ועד היום אני לא רואה סרטי מלחמה. יש מספיק אלימות וצער במציאות. לכן כשיצא "ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו, לא רציתי לראות אותו. אבל סרטים של טרנטינו אני כן אוהבת. אני מצליחה להתמודד עם האלימות שבהם כי היא מעוצבת, גרפית, קומיקסית. היא מאפשרת לי לדעת כל הזמן שאני רואה סרט, וזה בסדר, זה חלק מהחוויה. אז צפיתי ב"ממזרים חסרי כבוד" בכל זאת. והסצנה שבה שושנה מעלה בלהבות את אולם הקולנוע המלא בקצינים נאצים, כולל היטלר, נצרבה בי, כמו המשך, השלמה או תיקון של הסצנה ההיא, של האשה הבוערת בילדותי. השרפה של טרנטינו סיפקה לי רגע קצר וטהור של קתרזיס מושלם — מצחיק, כאוטי ונקמני. תשובה קולנועית לפחד, כעס ותחושת רדיפה של שנים.

שמרית אלקנתי

לצפייה בסצנה
צילום: Nepi Film

עירד רובינשטיין, במאי הבית של הקאמרי, שחקן ומחזאי

השירותים > "לאון"

(לוק בסון, 1994)

זה אחד הסרטים האהובים עליי, ודווקא הסצנה המופתית הזאת לא כוללת את גיבור הסרט. צפיתי בה עשרות פעמים, קראתי את התסריט המקורי ואפילו שיחקתי אותה בלימודי משחק. מתילדה (נטלי פורטמן בת ה־12, פנומנלית בתפקיד שובר טאבו) אורבת בשירותים לשוטר המושחת שרצח את המשפחה שלה (גארי אולדמן, מתפוצץ על המסך כאחד הנבלים הגדולים שראיתי בקולנוע) בניסיון להתנקש בו. האומץ והטוהר הילדי של פורטמן, שמתנפצים על קרחון האלימות הלא מרוסנת של אולדמן, אף שהוא מביא שם גם זיק של אשמה, יחד עם הכתיבה והוויז'ואל המלוכלך של לוק בסון בשיאו — כל אלה מייצרים סצנה שקשה לצופה לזכור לנשום בה. בדרך כלל אחרי שפירקת והרכבת סרט כל כך הרבה פעמים אתה כבר לא נהנה, אתה מודע מדי, אבל במקרה הזה זה עדיין מחזיק בענק.

לצפייה בסצנה

טלי שמש, במאית דוקומנטרית

שיחת נפש > "חוכמת רחוב"

(מרטין בל, 1984)

הצלמת מארי אלן מארק תיעדה למגזין "לייף" נערים ונערות צעירים שחיים ברחובות סיאטל ומתפרנסים מנדבות, גניבות ופשיעות קטנות. ב"חוכמת רחוב" ("Streetwise") הבמאי מרטין בל עוקב אחר הנערים האלה במשך שנה אינטנסיבית, והתוצאה היא פורטרט עוצמתי, קשוח, פורץ דרך מבחינה קולנועית ועטור פרסים. ראיתי את הסרט בפעם הראשונה כשלמדתי קולנוע, וקשה לי לשכוח את הרושם שהוא הותיר בי.

אני זוכרת בעיקר סצנה שבה שתי גיבורות הסרט, נערות בנות 13 ו־14, עומדות ברחוב ומדברות. האחת לבושה במעיל אדום מבריק, השנייה בסוודר כריסמס שמח, מעוטר איילים. הן נראות כמו ילדות שהתחפשו לנשים. והן משוחחות על האמהות שלהן, ועל הסיבות שהובילו אותן לרחוב. בזמן השיחה, שמצולמת מרחוק, מתקרבת למקום מכונית אמריקאית גדולה, שנעצרת ליד הילדות. השיחה שלהן נקטעת, ואחת מהן נכנסת אל המכונית, ומרחוק אנחנו מספיקים לראות אותה מורידה את הראש לעבר מבושיו של הנהג, ואז המצלמה זזה וחוזרת לרחוב.

הסצנה הזאת, של המעבר החד, האכזרי, משיחה אינטימית ופיוטית לרגע קשה ומזעזע, טלטלה אותי, ממש נתנה לי בוקס חזק בבטן. היא נראית כמו סצנה עלילתית, והידיעה שהיא תיעודית לחלוטין הגבירה את העוצמה שלה לגבהים רגשיים שאף פעם לא חוויתי בשום סרט אחר. זו היתה ההשראה הכי גדולה שקיבלתי לעשות קולנוע תיעודי בעצמי, ואולי להצליח להגיע לעוצמות שיש בסרט הזה.

ציפי שמילוביץ

ג'וליה רוברטס מבקשת אהבה > "נוטינג היל"

(רוג'ר מישל, 1999)

הרבה סצנות מסרטים גדולים ועטורי פרסים הגיעו לטורניר הגמר הפרטי שלי, ובסוף כולן הפסידו לקומדיה רומנטית. סלחי לי, ההליכה של מייקל קלארק דאנקן לכיסא החשמלי ב"גרין מייל"; התנצלותי הכנה, טום הנקס כפורסט גאמפ שואל את ג'ני אם הבן המשותף שלהם "חכם"; תמיד תישאר איתי, רובין וויליאמס האומר למאט דיימון "זו לא אשמתך" ב"סיפורו של וויל האנטינג"; ולעולם תרטיבו את לילותיי, רוברט רדפורד ומריל סטריפ ב"זיכרונות מאפריקה". צר לי, אבל כולכם הפסדתם לג'וליה רוברטס. גם ליו גרנט, אבל בעיקר לג'וליה רוברטס.

זו אפילו לא בחירה מקורית מתוך "נוטינג היל", שהוא בעיניי אחת מחמש הקומדיות הרומנטיות הטובות אי פעם, אבל הלב רוצה מה שהלב רוצה. אלה 2.5 דקות מושלמות, בחנות ספרי הטיולים של הפודל הבריטי וויל ת'אקר, שבהן הוא עושה את הבלתי נתפס: אומר "לא" לכוכבת הקולנוע הגדולה בעולם, ומנתץ אותה לרסיסים.

קשה לחשוב על עוד רגע בקריירה של ג'וליה רוברטס שבו לבה חשוף כל כך. זו סצנה שבה מיטשטש לגמרי הגבול בין שחקנית לדמות, כשהיא מנסה לספר לנו שהתהילה זה בולשיט ובתוך האשה היפה והעשירה והמצולמת נמצא בן אנוש. כשרוברטס אומרת לגרנט שההחלטה שלו להגיד לה "לא" היא "החלטה טובה", היא לגמרי עירומה, שבורה ושוברת.

אין מתכון לבניית סצנה חומסת לב. אי אפשר לדעת מה יעבוד. לפעמים כל מה שצריך זה טקסט טוב, שחקנים שאכפת להם מהרגע, והאמת האוניברסלית הגדולה: בסוף כולם רק רוצים אהבה, ואפילו ג'וליה רוברטס היא בסך הכל "A girl, standing in front of a boy, asking him to love her".

צילום: Sony Pictures

אדוה קיזלשטיין

הנשיקה > "הנשיא מאוהב"

(רוב ריינר, 1995)

זו לא הסצנה הכי יפה בקולנוע. זו לא הסצנה שכתובה הכי טוב. היא אפילו רחוקה מלהיות הסצנה הטובה ביותר שארון סורקין כתב (שם בטח ינצח אחד ה"נאומים") או שרוב ריינר ביים (חשבו למשל על כמה מ"הנסיכה הקסומה", על "אני והחבר'ה" או על וידוי האהבה של הארי לסאלי בסוף הסרט). אבל היא קפסולה מתוקה של אמת פשוטה, שלא יכולתי שלא לבחור בה.

נשיא ארצות הברית האלמן, בגילומו של מייקל דאגלס, נדלק על הלוביסטית אנט בנינג. הוא מזמין אותה לדייט ראשון בארוחה רשמית לכבוד נשיא צרפת. אחריה היא חוששת להמשיך, אבל הוא מתעקש והיא מתקשה להתנגד. הדייט הבא הוא ארוחת ערב לא רשמית בבית הלבן ("בלי האו"ם, אבל הבת שלי תהיה אז זה עשוי להיראות כמו האו"ם"). בתום הארוחה, ואחרי משחק שבץ נא עם הבת, הנשיא לוקח את האורחת שלו לסיור בחדרי הבית הלבן שאינם פתוחים לתיירים. הוא מכוון ל־Dish Room, כפי שהוא קורא לחדר שמציג סרוויסים של נשיאים קודמים, ובעצם של רעיותיהם. הרגע האינטימי הולך ונבנה. בנינג כמעט רועדת, נבוכה מאוד, מקשקשת משהו על הצלחות. הוא מתקרב אליה. הרעד שלה גובר. "אתה חושב שזה רעיון טוב?", היא שואלת, בתצוגת משחק נהדרת שמשלבת תשוקה ופחד, את היותה אשה מוחמאת ואת היותה ילדה קצת אבודה. "כנראה שלא", הוא מודה. גם הוא נבוך. הם מתנשקים. אבל רק להרף רגע; שומר ראש נכנס לחדר ומודיע לנשיא שיש לו שיחה מחדר המצב. דאגלס יוצא. בנינג נשארת. אנחנו ממתינים איתה, בין הצלחות של רעיות הנשיאים, עד שהוא חוזר ומודיע שהלובים הפציצו מערכת של טילי הגנה שהאמריקאים פרסו מחוץ לתל אביב. הוא נפרד ממנה בנימוס מרוחק וניגש לחדר המצב, כדי להפציץ בלוב. היא הולכת הביתה.

ככה זה. בצל ההיסטוריה הגדולה וגם ההיסטוריה הפומפוזית והמגוחכת, בדמות הסרוויסים, בזמן שטילים מבעירים את המזרח התיכון, בסוף יש שני אנשים עם רצון מבולבל ומבוכה גדולה, בהתרגשות של רגע לפני נשיקה ראשונה. תמיד זה מה שיש, בתוך המציאות הרחבה — רגעים קטנים, ואנשים.

ווסטלי פוגש את איניגו מונטויה > "הנסיכה הקסומה"

(רוב ריינר, 1987)

יונתן ברק, סטנדאפיסט

"הנסיכה הקסומה" של וויליאם גולדמן הוא הספר האהוב עליי, ואני קורא אותו שוב ושוב מאז הילדות. איניגו מונטויה הוא הדמות האהובה עליי, ובספר יש חלקים רבים שעוסקים בילדות שלו בצל אביו, ברצח האב, באימונים שלו — פירוט נרחב שנעדר מהסרט (שגולדמן כתב גם את התסריט שלו).

ובכל זאת, הסרט הוא קלאסיקה, יצירת מופת. כמעט כל סצנה בו מושלמת, אבל אחת מתנוססת מעל כולן, במרומי צוקי הטירוף. האיש בשחור, הוא ווסטלי, מטפס על הצוק ובמקביל מנהל שיחה ידידותית עם איניגו, שמחכה לו כדי להרוג אותו. הם מקשקשים כמו ג'נטלמנים, איניגו אפילו עוזר לאיש בשחור להשלים את הטיפוס ונותן לו להתאושש מהמאמץ. בזמן המנוחה איניגו מספר על מות אביו ("יש לך במקרה שש אצבעות ביד ימין?", הוא שואל, ונענה: "אתה תמיד מתחיל ככה שיחות?"), ושנייה לפני שהם נערכים להרוג זה את זה איניגו מודה: "אתה נראה בחור לעניין, חבל לי להרוג אותך". האיש בשחור משיב: "אתה נראה בחור לעניין. חבל לי למות". שלמות.

אלישע בנאי, מוזיקאי ושחקן

הסרט הזה כבר בן 35 אבל לגמרי עומד במבחן הזמן, עם שחקנים מטורפים, בימוי של רוב ריינר הגאון ומוזיקה של מארק נופלר, ואני חוזר אליו מדי פעם. בחיים אני לא כל כך נקמן, אבל בסיפורים אני אוהב נקמה. אני אוהב את הרוזן ממונטה כריסטו ואת באטמן, דמויות שיש להן סיפור של נקמה יפה. גם איניגו מונטויה הוא כזה.

קרב החרבות שלו מול ווסטלי הוא סצנה שמתפתחת, נבנית בהדרגה, ואני אוהב סצנות שבהן אני מכיר את הדמויות לאט לאט. ואיניגו לא מזלזל ביריב שלו, אפילו לרגע. אני מת עליו, למשל על הרגע הזה:

ווסטלי: "למה אתה מחייך?".

איניגו: "כי אני יודע משהו שאתה לא יודע".

ווסטלי: "ומה זה?".

איניגו: "שאני לא שמאלי".

בכלל, איניגו מונטויה הוא אחת הדמויות הכי זכורות בקולנוע. מי יותר תותח או מלך ממנו? אף אחד.

דודו מצויינים

המשאית רודפת אחרי הטוסטוס > "שליחות קטלנית 2: יום הדין"

(ג'יימס קמרון, 1991)

התקפי חרדה הם לא מה שסיפרו לי. אני הבנתי שלנוכח איום חיצוני ברור תתקצר לפתע נשימתי, זיעה קרה תצטבר על מצחי ולחץ קל יאחז בחזי. או אז אלך לשטוף פניי במים קרים, אסדיר נשימתי, ובתוך כמה דקות הכל יחלוף. פחחח.

בפועל התקפי החרדה שלי הגיעו בלי קשר לכלום: בארוחת שישי שבה הכל רגוע; סתם פתאום באמצע שבת נחמדה; וכמובן פעם אחת כשהעירו אותי באמצע הלילה משינה. מים קרים, כמובן, מעולם לא הצליחו לסיים את המערכה.

אבל כשצוללים לתוך זה — הכל מאוד הגיוני. כי כשיש איום חיצוני ברור, אתה יודע (פחות או יותר) במה להתמקד, איך להעריך את המצב ומה לעשות. אבל כשהכל בסדר לכאורה, אתה צריך להסתכל לכל עבר בכל רגע נתון, כי מי יודע מאיפה תבוא הכאפה הבאה ומתי. לך לישון עם נעליים ואל תבטח בשלווה — היא השקרנית הכי גדולה.

T1000, האויב ב"שליחות קטלנית 2", הוא ההתגשמות של "מי יודע מאיפה תבוא הכאפה הבאה" — סייבורג ממתכת נוזלית שיכול להתחזות בשלמות לכל דבר שהוא נוגע בו. אמא שלך, למשל, או סתם רצפת לינוליאום תמימה.

אבל ליכולות האלה באתי מוכן עוד מהטריילר. ולכן האימה הגדולה בסרט אחזה בי במקום אחר: בסצנת מרדף שבה ג'ון קונור בטוח שהצליח לחמוק מ־T1000 עם הטוסטוס. ואז הוא נעצר, מביט לאחור, וחוזה בטרמינייטור עף במשאית מחוץ לשולי הגשר ודוהר לעברו, כי לרובוט אין חוקי תנועה או פחד מהמוות, רק משימה.

וזו האימה האמיתית — גם כששמת צרה אחת מאחוריך, צרה גרועה יותר יכולה להתרגש עליך מלפניך, מצדדיך, מתחת לאדמה או מהשד יודע איפה. ואין באמת דרך להיערך לכל תרחיש. זו חרדה שסופה רק שחיקה.

לכן כדי לחיות נורמלי חייבים לתרגל הדחקה. הצרה הבאה תגיע כשתגיע. סמוך על עצמך שאתה מספיק חזק כדי להתמודד עם מה שלא יבוא לעברך. ובכל מקרה אל תאבד תקווה — עם קצת מזל אולי ארנולד שוורצנגר מהעתיד יבוא לעזור לך.

חנה קנייזבה־מיננקו, אתלטית אולימפית

האצ'י מחכה > "האצ'יקו: סיפור אמיתי"

(לאסה הלסטרם, 2009)

זה סרט שאכן מבוסס על סיפור אמיתי, על הקשר בין פרופסור (ריצ'רד גיר) לגור כלבים שהוא מוצא בתחנת רכבת ומאמץ. עם השנים הכלב, האצ'י, מלווה את בעליו לתחנת הרכבת בבוקר ומחכה לו שם בשובו מהעבודה, עד שבוקר אחד הכלב מנסה למנוע מבעליו ללכת לעבודה, ללא הצלחה, וכשהוא מחכה לו בתחנה הבעלים לא חוזר. הוא מת. זו סצנה קורעת לב, כשהכלב מחכה ומחכה והבעלים לא מגיע, והיא גרמה לי להבין כמה חשוב להעריך את הנאמנות, החברות והמסירות, כדי לא להצטער אחר כך שלא הערכתם אותן בזמן אמת. אני בוכה רק בסרטים על כלבים, ובסרט הזה בכיתי הרבה.

לצפייה בסצנה

אוהד נהרין, כוריאוגרף

המחסומים > "A Screaming Man"

(Mahamat-Saleh Haroun, 2010)

החוויה הקולנועית, הזיכרון הקולנועי שלי, בנויים ממאות סצנות מרגשות וראויות שאחת לא נופלת מרעותה. אז הלכתי קרוב, לסרט האחרון שראיתי (לפני יומיים), "A Screaming Man" של מהמט־סאלה הרון, קולנוען שמגיע מצ'אד. גיבור הסרט מתחיל כמציל בבריכה של מלון, אבל מידרדר להיות שומר בכניסה לחניה. באחת הסצנות הוא צריך לפתוח את מחסום הכניסה ובמקביל את מחסום היציאה מהחניה. המחסומים ידניים, והוא מתרוצץ ביניהם, פותח וסוגר לקליינטים חסרי סבלנות. יש כאן שפה קולנועית עשירה ומדויקת, שבה התזמון, התנועה, המתח, הבלתי צפוי, הסיפור האנושי, הסבל הקיומי, הייאוש, ההומור העצמי, תנועת המצלמה — כולם יחד יוצרים רגע מעולה. הסרט מלא סצנות ללא מילים, שמאפשרות להיכנס לעולמו של הגיבור, אדם שחי בצ'אד, מדינה מוכת אלימות ומלחמות, ובמקביל עסוק ביחסים עם בנו — שתפס את מקומו כמציל בבריכה. הגיבור אלגנטי ושקט, אבל הצפייה בסרט מעוררת תחושה של הליכה על רצפת שיש שתחתיה מתקתקת פצצה.

קובי פרחי, מוזיקאי (אורפנד לנד)

הגילוי הגדול > "הסיפור שאינו נגמר"

(וולפגנג פטרסן, 1984)

גיבור הסרט הוא אטריו, שמרוב רצוני להידמות לו — שמו דבק בי ככינוי במעגלים מסוימים. כשהוא מצויד במדליון האורין, שמספק לו הגנה והצלחה, הוא יוצא להציל את ממלכת פנטסיה ואת הנסיכה הגוססת שלה מהלא־כלום שהורס הכל, משמיד כל חלקה טובה. בסצנה האהובה עליי הגמורק המפלצתי מסביר לאטריו שפנטסיה נהרסת כי בני האדם הפסיקו לחלום, וכי הייאוש מזין את הלא־כלום. זה תמיד היה מבחינתי מסר פילוסופי ואפילו נבואי, מקור השראה, שמלווה אותי כל חיי, מראה כואבת לעולם שלנו, ותזכורת תמידית למה שחשוב.

איור: אנה ברגר

סצנת הסיום > "The Brown Bunny"

(וינסנט גאלו, 2003)

רוכב אופנוע מקצוען יוצא למרוץ הבא שלו, וחוצה את ארצות הברית. בדרך רודפים אותו זיכרונות מאהבת חייו. בסצנת הסיום אהובתו מופיעה בחדר המלון שלו, והמפגש מוליד את אחת מסצנות המין הנועזות והסקסיות שראיתי בקולנוע. אבל מעבר לבוטות שבה, זו סצנה רגשית מורכבת, רומנטית וטרגית, כי רק אחריה הצופים מבינים שהאהובה בכלל מתה. כמו להתעורר מחלום מציאותי, רגע אחד אני בזרועות אהבתי וכשהעיניים נפקחות אני שוכבת בבור של אובדן מחניק.

אנה ברגר

דנה מורג, המנהלת האמנותית של סינמטק תל אביב

הטנגו > "חמים וטעים"

(בילי ויילדר, 1959)

ג'ק למון, בדמותה של דפני החד־פעמית, נאלץ בלית ברירה להסכים לחיזוריו העיקשים של אוסגוד, ופוצח איתו בטנגו. בכל פעם שאני צופה בסצנה הזאת, בחברת אנשים או לבד, אני צוחקת בקול רם, מכל הלב, ובא לי לקום לרקוד. הבימוי המדויק של בילי ויילדר והמשחק האדיר של למון מעבירים את הצופה, בדקה ומשהו, את אותו התהליך שעוברת הדמות, גם כג'רי וגם כדפני, ומייצרים הזדהות, הבנה וקבלה של ג'רי כדפני, בתוך ההמולה המגדרית של הסרט: בהתחלה ג'רי קם לרקוד בחוסר ברירה, אבל בהדרגה, ככל שהלילה מתקדם, הוא מתחיל להשתחרר מכל העכבות, מתמסר לחלק הנשי בריקוד, דפני נסחפת בטנגו ונענית לחיזור, והוא/היא/הם/אנחנו נהנים מכל רגע. כשהסצנה מסתיימת והבוקר כמעט עולה, רק אוסגוד ודפני נותרים על רחבת הריקודים, לא רוצים שזה ייגמר. וגם אני רק רוצה להמשיך להתענג על כוחה של קומדיה גדולה. רק... דפני? את שוב מובילה.

דור סער־מן, דוקטורנט להיסטוריה ומגיש פודקאסטים

הסוד של מאווי > "מואנה"

(רון קלמנטס, קריס ויליאמס, ג'ון מסקר ודון הול, 2016)

"מואנה" הוא סרט מרגש. רבים יחשיבו את הסוף שלו למרגש ביותר, כשמואנה מעניקה לטה־פיטי בחזרה את הלב שלה, ובכך, ברגע של אחווה נשית, הופכת אותה בחזרה מרעה לטובה. אבל הסצנה האהובה עליי מתרחשת בכלל באמצע הסרט. עד אז מאווי, חצי האל החביב אך שחצן, לא מפסיק להסביר שהוא זקוק לקרס שלו כדי לסייע למואנה, ולכן השניים מגיעים אל הסרטן המפלצתי טמטואה (בקולו של המוזיקאי והשחקן ג'מיין קלמנט, אולי מדובב הרשעים הטוב ביותר ברפרטואר של דיסני למעט אלי גורנשטיין) כדי שמאווי ייקח ממנו את הקרס. טמטואה שר על אהבתו לבלינגס, אבל הסיפור האמיתי בסצנה הזאת הוא מאווי. הוא לוקח את הקרס, אבל מגלה שהוא לא מצליח לשלוט בו כבעבר. טמטואה מבחין בעניין, ומנצל את ההזדמנות כדי לחבוט במאווי ללא רחם. ואם לא מספיקות המכות הפיזיות, הוא גם בז לו על היותו ילד נטוש. לא ידענו את זה עד אותו רגע, ופתאום אנחנו מגלים שמאווי התינוק ננטש בידי הוריו, ומאז כמה להכרה של בני האדם. מסתובב בעולם עם הבור הזה, של אהבה שלא ניתנה בזמן.

באותו רגע, מאווי הוא הדמות הפגיעה ביותר בקולנוע, בעיניי. חוסר היכולת להפעיל את הקרס מרמז לצופים המבוגרים על אימפוטנציה, והשחץ שלו מתגלה ככיסוי לחור ענקי בלב. הוא לא נהפך לרשע, רק לקצת בלתי נסבל — בדומה להרבה גברים. בלי להכיר בפגיעה שלו ולדבר עליה, הוא נהיה לפגיע מאוד. שיעור מרוכז על הורות, אהבה, פסיכולוגיה ואגו, והכל בתוך שיר של נבל די נלעג, ודרך גיבור חביב שנחבט שוב ושוב. "מואנה" הוא סרט חשוב על כוח נשי, אבל הרגע הטוב ביותר שלו, לטעמי, הוא גם אחד הטקסטים החשובים והמרגשים ביותר על גבריות.

נדב לפיד, במאי ותסריטאי

הדייט > "האם והזונה"

(ז'אן אוסטאש, 1973)

ורוניקה ואלכסנדר יוצאים לאכול, לשתות. ערב ראשון יחד. אלכסנדר חי עם/אצל מארי, שמבוגרת ממנו, אם־אשה. אבל זה לא חשוב. במסעדה ואחר כך על גדות הסיין הוא מרצה לורוניקה על אוכל שהדרך היחידה לאכול אותו היא כשהוא פושר. היא מספרת לו כיצד היא מזדיינת עם מי שרוצה, מתי שיוצא, זה לא משנה, יוצאת לשתות ולשכב, וגם בעבודה, מקסימום רופאים שאפשר, או מתמחים, במעלית של בית החולים. מול דלת ביתה הם מתנשקים.

ז'אן אוסטאש ביים כמה סרטים קצרים ואז את "האם והזונה", אולי גדול הסרטים אי פעם ובלי ספק האמת הכי מזוקקת שמסך קולנוע הצליח להכיל. מילים בעוצמה הגדולה ביותר שניתן להגיע אליה, מין קולנוע קלאסי רדיקלי, יותר עירום מעירום. סרט שכבר אינו סוד, אבל הוא עדיין מעין לחש פרטי בין כל מי שאוהבים קולנוע. אחריו כל השאר נראה רק פעלול.

אוסטאש ביים עוד סרט אחד ארוך ויפה, "אהבותיי הקטנות", וכמה קצרים, לפני שהתאבד.

לצפייה בסצנה

אלי אליהו, משורר

ההתאבדות > "ראובן, ראובן"

(רוברט אליס מילר, 1983)

טום קונטי מגלם דמות המבוססת על דילן תומאס: תומאס היה משורר וולשי שמת בזמן סיבוב הופעות בארצות הברית, ואילו קונטי משחק משורר סקוטי שמגיע לאמריקה בנסיבות דומות. במשך כל הסרט הוא מתלונן על בעיות השיניים שלו, ואומר שאם יאבד את שיניו הוא יתאבד. הוא שוכב עם הרבה נשים, חלק מהן נשואות, ובעלה של אחת מהן הוא רופא שיניים. היא מסדרת לו טיפול אצלו, אבל הרופא יודע שהמשורר שוכב עם אשתו ולכן עוקר לו שיניים שלא היה צריך לעקור. הגיבור אכן מחליט להתאבד, עולה על כיסא, קושר חבל סביב צווארו, אבל רגע לפני הוא חושב על שורות לשיר חדש, ומחליט לרדת. אלא שאז כלב מגיע בריצה לחדר, מפיל את הכיסא, והגיבור מת.

אני אוהב מאוד את הסרט, מתוך הזדהות עם הגיבור האאוטסיידר ובזכות העובדה שיש בו דרמה ועצב אבל הוא גם אירוני ומצחיק. ואני אוהב מאוד את הסצנה הזאת, רגע מפתיע של מוות גרוטסקי של הגיבור, כי היא מראה איך שתי שורות שיר יכולות "להוריד אותנו מהכיסא" — אבל גם מוכיחה שהחיים אינם בשליטתנו.

נועה מנהיים, עורכת, מסאית וחוקרת תרבות

הפתיחה > "בלייד ראנר"

(רידלי סקוט, 1982)

בהתחלה זה נראה כמו הגיהינום. צלילים מסונתזים מלווים להבות אש אדירות, שמתפרצות מארובות ענק בתוך נוף זרוע נקודות אור. אבל אז אחת מהן מתקרבת אלינו — זה כלי טיס. בעוד המוזיקה הגאונית של ואנגליס גואה, הלהבות משתקפות בעין כחולה, מתקמרות על הקרנית, והמצלמה מתקרבת אל פירמידה עצומה שחודה קטום והיא משובצת באלפי חלונות מוארים.

זה לא השאול, זה העתיד. לוס אנג'לס, נובמבר, 2019.

זהו סיקוונס הפתיחה הקצר (רק קצת יותר מדקה) של "בלייד ראנר". סרטו של רידלי סקוט, שיצא ב־1982, התבסס באופן חופשי מאוד על ספרו של פיליפ ק. דיק "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?" והיה ליצירה הראשונה (מתוך רבות) של דיק שעובדה למסך. "בלייד ראנר" עוקב אחר בלש המשטרה ריק דקארד (הריסון פורד), שנשלח להוציא לגמלאות באופן סופני למדי ארבעה רפליקנטים — אנדרואידים משוכללים דמויי אדם — שהתמרדו נגד שעבודם במושבות אנושיות על פלנטות אחרות, והגיעו לכדור הארץ כדי לפגוש את המדען המסתורי שברא אותם ולשכנע אותו להאריך את משך חייהם הקצוב.

אבל רגע לפני שהעלילה תתחיל, לפני האקשן ורחובות העיר המזוהמים והרטובים של הפילם נואר העתידני הזה, לפני שדקארד יתאהב ברייצ'ל (שון יאנג) ויגלה שגם היא רפליקנטית שהושתלו בה זיכרונות אנושיים, לפני שרוי באטי (רוטגר האוור), מנהיגם של הרפליקנטים המורדים, ייפרד מהעולם האכזר בהצהירו ש"כל הזיכרונות הללו יאבדו, כמו דמעות בגשם" — סקוט בוחר להכניס אותנו לתוך העולם שיצר. והוא עושה זאת עם "ארובות שחורות ושטניות", שכמו נלקחו משיר של וויליאם בלייק, עם גלגל עין בוער כמו עינו של סאורון של טולקין, עם מבנה שמזכיר את הפירמידות שהקימו האצטקים לאליהם צמאי הדם, שעליהן הקריבו את קורבנות האדם שלהם. זה רגע שמתיך בכבשניו את הספרות והקולנוע, שמעלה באוב את העבר, עמוס בדימויים הזועקים לפענוח, אבל זה גם רגע שמכונן את העתיד. לא רק כאזהרה או נבואת זעם, אלא כממשות פיזית, כזאת שיש לה מרקם מצמרר בריאליזם שלו, ושנושאת עמה את ההבטחה שמחריד ככל שעשוי העתיד הזה להיות — לפחות אפשר להתנחם בידיעה שעתיד כלשהו עוד יכול להתקיים.

להב הלוי, מעצב גרפי

המזרקה > "הדחליל"

(ג'רי שצברג, 1973)

הדבר שאני הכי אוהב בקולנוע זה שהוא מאפשר לי לשבת לבד בחושך, ולבכות. בית קולנוע טוב הוא בעצם תמצית רעיון הפולניות.

הסרטים שאני הכי אוהב הם סרטים על חברות. ולא צריך בשביל זה הרבה — שני שחקנים טובים, סיפור טוב, ויש לכם סרט. הכי הרבה סרטים כאלה נעשו בהוליווד בין 1965 ל־1976. קחו כל שני שחקנים מתוך ההיצע של אז — ג'יין פונדה, דונלד סאתרלנד, מרטין שין, סיסי ספייסק, פיי דאנאווי, רוברט רדפורד, פול ניומן, דסטין הופמן, ג'ון ווייט — ואתם מסודרים.

או אל פצ׳ינו וג'ין הקמן, למשל, ב"הדחליל". הם משתחררים מהכלא באמצע שום מקום ובעל כורחם יוצאים למסע משותף אל שום מקום רחוק הרבה יותר. כל אחד בענייניו, אבל גם עמוק בענייניו של האחר.

עד הסוף.

והוא מגיע, הסוף. והוא עצוב, כי צריך לחתוך, אנשים צריכים ללכת הביתה. אבל סרטי מסע, הרעיון שלהם הוא לא ההתחלה ולא הסוף, אלא הדרך. החיים עצמם. ואם צריך לייצר סוף כדי לתת לדרך משמעות זה ייגמר, כנראה, בבכי. ובמקרה הזה: פצ'ינו משתעשע עם ילדים ליד מזרקה גדולה, מבדר אותם, ואז מתחיל לאבד את זה, נכנס למים הקפואים, נרטב כולו, מסרב לצאת. הקמן מנסה למשות אותו מהמים, ופצ'ינו כבר גמור. רגע אחר כך, פצ'ינו מאושפז, הקמן מבטיח לעזור לו, ועוזב את העיר לתמיד. כי צריך לפעמים לנקות את בלוטות הדמעות, ואת הנשמה.

לצפייה בסצנה

אוריאל דסקל

זה משחק לא הוגן > "מאניבול"

(בנט מילר, 2011)

ב"מאניבול" בראד פיט מגלם את בילי בין, הג'נרל מנג'ר של קבוצת אוקלנד אייז, שאימץ שיטה חדשנית לזיהוי שחקנים וניצול כשלי שוק בבייסבול. באחת הסצנות הוא מסביר לסקאוטים הוותיקים של הקבוצה איך הוא רוצה שהם יקבלו החלטות מעכשיו. אלה כמה דקות של הסברים ברורים ומסודרים, 100% היגיון, אבל אנשי הצוות, כולם גברים לבנים מבוגרים, פשוט לא מבינים אותו. "הבעיה שאנחנו מנסים לפתור היא שיש קבוצות עשירות, יש קבוצות עניות, ואז יש 15 מטר של חרא — ואנחנו מתחת לזה", הוא אומר. זה משחק לא הוגן, הוא מדגיש, ודורש מהם לא לנסות להתחרות על שחקנים עם קבוצות עשירות, כי זה פשוט לא הגיוני, אלא לאתר שחקנים על בסיס נתונים ולוגיקה. בסוף הוא מצליח, אבל זה לקח זמן, והוא היה צריך לפטר את העקשן הראשי בחדר. כל כך קשה לשנות תפיסה. כל כך קשה לשנות דעות, בייחוד אצל גברים מבוגרים שעושים את אותו הדבר כל חייהם. אבל הסצנה הזאת מראה איך בכל זאת לעשות את זה.

אבנר הברפלד

אלבומי התמונות > "עישון"

(ויין ואנג, 1995)

סצנה קטנה מתוך סרט קטן על אנשים קטנים והדברים הקטנים שמשנים את החיים. אוגי, בעל חנות טבק קטנה בברוקלין, מראה את אלבומי התמונות שלו לפול, סופר ואחד הלקוחות הקבועים שלו. האלבומים של אוגי אינם רגילים — הוא מתעד את פינת הרחוב שבה נמצאת החנות, יום אחרי יום, באותה השעה ומאותה זווית צילום. "זו הפינה שלי, בסופו של דבר. היא רק חלק קטן בעולם, אבל דברים קורים גם בה כמו בכל מקום אחר", הוא אומר. פול מדפדף באלבומים בתימהון, ובמהירות. "לעולם לא תבין את זה אם לא תאט, ידידי", אומר לו אוגי, אבל פול טוען שכל התמונות זהות. "הן דומות, ובכל זאת כל אחת מהן שונה", מתעקש אוגי. פול מאט. הוא מדפדף ביתר עיון. ואז, באחד הצילומים, הוא מגלה את אשתו, מתועדת הרה, כמה ימים לפני מותה. התמונות כבר לא זהות זו לזו. כך, בדיאלוג אחד קצר, שני שחקנים ענקיים עם ניואנסים עדינים ומוזיקת פסנתר קטנה ומהורהרת, קיבלתי פרספקטיבה אחרת על החיים.

לצפייה בסצנה

צילום: The Mirisch Company

אריאל גרייזס, איש הייטק

המדפסת > "מהומה במשרד"

(מייק ג'אדג', 1999)

שלושה גברים עומדים מעל דמות שמוטלת על הקרקע ומפליאים בה את מכותיהם. אחד משתמש באלת בייסבול, השני בועט ללא רחם, השלישי חובט באגרופים עד שחבריו מושכים אותו בכוח, ואז הוא משתחרר ורץ להכות עוד. והכל לצלילי ראפ חסר רחמים.

נדמה שראינו את הסצנה הזאת עשרות פעמים, אלא שהפעם לא מדובר בגנגסטרים או סתם כנופיית רחוב, אלא בשלושה חנוני הייטק עם חולצות מכופתרות ועניבות, והם לא חובטים באדם אלא במדפסת, שהם מנתצים לחלוטין. הסצנה הזאת, מתוך "מהומה במשרד" ("Office Space"), היא פיסה של גאונות. הסרט עוסק בעובדים בתאגיד הייטק אפור — קיוביקלס מדכאים, מנהלים איומים, יועצים ארגוניים בלתי נסבלים וביורוקרטיה שאין ממנה מוצא — ואף שיצא ב־1999 הוא עדיין רלבנטי, מזקק את הייאוש המודרני של חיים כבורג קטן בחברת ענק. התנאים אולי טובים, אבל כולם רק משרתים מכונה גדולה שכל מטרתה להרוויח כסף, והטכנולוגיה שהיא מייצרת לא תורמת לכלל, רק כובלת את העובדים, ובני אדם אחרים, למערכת כלכלית מייאשת.

ובעולם הזה, המדפסת — אותו מכשיר ארור שכאילו נועד רק לאמלל אותנו — היא סמל להכל. לטכנולוגיה שלא פותרת בעיות אלא רק מייצרת חדשות, לייאוש מול מנגנונים שאין לנו איך לנצח, לסיזיפיות, לחוסר התוחלת של הכל. הזעם שמופנה כלפיה הוא גילום של השנאה למערכת כולה, והמכות הנמרצות מספקות לצופה קתרזיס נפלא. בכל פעם שאני חוזר אל הסצנה הזאת אני חושב: אין דבר שהייתי רוצה יותר מלהתחלף עם שלושת העובדים האלה, ולנפץ את המכונה.

אמיר זיו

הציצים > "בית החיות"

(ג'ון לנדיס, 1978)

בסרט "בית החיות", בשיאה של מסיבת הטוגות המפורסמת, לארי מסתגר עם קלורט באחד החדרים בבית האחווה. העניינים מתלהטים, אבל בדיוק ברגע שבו קלורט מתיישבת ושולחת ידיים לאחור כדי להסיר את החזייה, היא מתעלפת מעודף אלכוהול וקורסת אל המיטה בחזה חשוף, משאירה בידיו של לארי המופתע חזייה גדולה ופיסות נייר לניפוח שהוסתרו בתוכה מבעוד מועד. שדון אדום מתיישב על כתפו הימנית של לארי המתחבט ומאיץ בו "Fuck her". מלאך לבן מופיע מנגד וזועק "!Shame". בסופו של דבר המלאך מנצח, ולארי, שבחר בטוב, מוביל את הנערה המעולפת בחזרה לבית הוריה.

אין בסצנה מבע קולנועי ייחודי, הברקה אמנותית או אמירה מוסרית מורכבת. היא אינה מרגשת במיוחד או מצחיקה באופן יוצא דופן או פרועה באופן חריג, בוודאי בסרט שקנה את תהילתו בזכות היותו משולח רסן ולעתים דוחה במפגיע. והיא כמובן מפירה כמה גבולות של תקינות פוליטית. ובכל זאת, עשרות שנים אחרי שצפיתי בה כנער הסצנה הזאת נותרה בלתי נשכחת, מסיבה אחת פשוטה: רואים בה ציצים.

אני נכנס בעיניים פקוחות לשדה מוקשים.

אין לי כוונה להגן על עירום נשי בסרטים, או לטעון שהשימוש הציני, המניפולטיבי והלא טבעי שנעשה בו במשך עשרות שנים כדי לרתק קהל גברי היה מוצדק. המהפכה העכשווית המבורכת של Me Too מצליחה בשנים האחרונות לנקות מהקולנוע עירום שאינו במקומו, או לפחות להפוך אותו לטבעי, שוויוני ויותר מתבקש ממהלך העלילה.

"בית החיות" יצא לקולנוע כשהייתי בן 10, ואני מניח שצפיתי בו לראשונה סביב גיל 13, צעיר מכדי להיות טרוד בדילמה מוסרית. נער חושקני בראשית התבגרותו, בעולם שאין בו כמעט עירום נגיש. לאהרון קליינפלד ב"ספר הדקדוק הפנימי" של דויד גרוסמן היו קלפים אסורים במגירה של אבא. לי היו תמונות בשחור־לבן ב"העולם הזה" או "לאשה", פיסה מזדמנת של מגזין עירום שאח גדול של מישהו השיג בצבא, פטריק קים לקריאה בסתר, "אני קלאודיוס" בטלוויזיה מאוחר מדי בלילה, ובעיקר הרבה דמיון.

הקולנוע המיינסטרימי סיפק, בכוונת מכוון מן הסתם, אפשרות להציץ, ולו להרף עין. סרטי נעורים, או פשוט סרטי עלילה שיכולת לקנות אליהם כרטיס, ולרגע חטוף הופיע בהם חזה חשוף. הוא לא היה מרכז הסרט, לא הקליימקס, לא בהכרח בעל הקשר מיני, ופעמים רבות בכלל נחשף בדמות משנית. אבל מוח־בצק של נער מתבגר הוא כמו בִּצָה בסיביר לפני עשרת אלפים שנה: מה ששוקע לתוכו קופא מיד ומשתמר לעד. בכל שלב אפשר להפשיר ולחלץ אותו, במצבו המקורי. פריים אחרי פריים, רק לדפדף לשנייה המדויקת. תהיו בטוחים שהוא ימתין שם.

צילום: Universal Pictures

היום נותר לי רק להשתאות. בוודאי אין לי הסבר — לא כל שכן יכולת לשחזר — את העוצמה שבה התמונות האלה נצרבו בי. המראות הרגעיים, הסתמיים, של חזה נשי, הועצמו לממדים שהיו גורמים לפרויד להצית לעצמו עוד סיגר בהנאה. הם חדרו מבעד לעננת הליבידו שאפפה אותי אז, ולא נחלצו גם שנים אחרי שהתפוגגה. ואני כמובן לא היחיד, אלא מייצג קהל גברי עצום אך דומם, שבחר לא להסתבך, ולהניח בגיליון הזה את הזיכרונות האלה בצד לטובת סצנה בלתי נשכחת של במאי מהולל. אבל הם שם, והצופים ההם מהלכים בינינו. המבוגרים יותר צרובי סצנות מסרטים צרפתיים, הצעירים מ"אמריקן פאי". זה לא באמת משנה, ממילא בחלוף השנים הפריים מתנתק מהקשרו הקולנועי.

לא מדובר, אציין, בסרטים למבוגרים שמראש שווקו ככאלה שיספקו שפע של עירום או סקס. לא "תשעה וחצי שבועות של...", ולא "בולרו" או לימים "אינסטינקט בסיסי" ו"חמישים גוונים של...". אלה, דווקא בגלל השפע והכוונה המוצהרת והפלסטיות, נשכחו בבליל של דומים להם שיצאו מפס הייצור. אני גם לא מכוון לסרטים הישראליים שבשנות המתיחות והבורקס סיפקו שפע של עירום חסר עידון, כוחני, משפיל, נטול תשוקה ובוטה. סצנות הסקס בסרטים האלה היו אימה של ממש, כאילו מוחם החולני של תסריטאים, במאים ועורכים ביקש למצוא מזור על חשבון הצופים. דנוטות עצומות ממדים וסטלות מגמרות הותירו צלקות קשות לריפוי וקיבעו תפיסות מיניות מעוותות.

מול אלה, דווקא העירום החטוף הוא שהשתמר. אני לא גאה בזה, ובוודאי שאיני נרגש עוד משחזור שלו. בחלק לא מבוטל מהמקרים אני נבוך בדיעבד מול שימוש מחפצן או משפיל. ועדיין, אני זוכר כל אחד ואחד מהם. איני יכול להתכחש לזה.

"סינמה פרדיסו", סרט שכולו אהבת קולנוע, נחתם בסצנה בלתי נשכחת: אלפרדו, המקרין הזקן שהלך לעולמו, השאיר לגיבור הסרט טוטו גליל של פילם קולנועי, שבו חיבר זו לזו את כל סצנות הנשיקה שנאלץ לחתוך ולצנזר בזמן אמת מכל הסרטים שהקרין. טוטו יושב באולם קולנוע וצופה ברצף קטעי הנשיקה, והדמעות מציפות אותו. גליל קולנועי אסור כזה אגור גם במוחי: מ"בית החיות" עד "משנה מקום משנה מזל", מ"טיסה נעימה" עד "משהו פראי", מ"שיגעון של לילה" עד "שליחות קטלנית". קולנוע בלתי נשכח.

לצפייה בסצנה

איור: איה טלשיר

הטיפוס > "מולאן"

(טוני בנקרופט ובארי קוק, 1998)

לצפייה בסצנה