חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// עסקת טוויטר מתקיימת במציאות אחרת משלנו /// מאסק מוכיח מיהו /// בהרב מעורר תחושה של ציניות /// השכר במגזר הציבורי צריך לכוון לפשטות ובהירות
מוסף כלכליסט | 28.04.22
רכישת טוויטר
הפסדנו מראש
אלון מאסק לא קנה את טוויטר; חבורה של בנקים גדולים קנתה אותה עבורו. אדוני העולם מעבירים סכומי עתק מיד ליד, ואנחנו עסוקים בשאלות קטנות כגון אם הוא ימנה את עצמו למנכ"ל, מה הסיכוי שיהפוך אותה לחברה שפועלת בקוד פתוח (מה זה אומר בכלל?) ואם כפתור העריכה המיוחל יגיע סוף סוף, ובשאלות גדולות יותר — מה מאסק בעצם יעשה לאחת הרשתות החברתיות החשובות והמשפיעות ביותר? האם היא תהיה פלטפורמה מרהיבה של חופש ביטוי או תיהפך לביב של דברי שנאה? מאסק, אשף של יחסי ציבור, מפזר רמזים, מייצר עיסוק אובססיבי בעניין, גורם לנו לדבר על חזון, וכך משכיח מאיתנו את העובדה שאנחנו לא חלק מהחזון הזה, רק הנתינים שלו. הגחמות וההוצאות הכרוכות במימוש שלהן לא נוגעות לחיינו, הן שכבה נפרדת של מציאות, כזאת שמרחפת מעל זו שלנו. הוא מעדכן אותנו בטוויטר במהלכים שלו, מומצאים או ממשיים, עושה סקרים כדי ליצור אשליה שאנחנו משתתפים במשחק, אבל מאחורי כל אלה נמצאים בסוף כוחות גדולים מאיתנו בהרבה, שמזיזים את הלוחות הטקטוניים של העולם שלנו, מנתבים את הנהרות שמעצבים את חיינו בעודנו מתווכחים על כפתור עריכה. הרבה לפני שמאסק קנה את טוויטר אנחנו כבר הפסדנו.
/// ויקי אוסלנדר
צילום: אימג'בנק/Gettyimages
מאסק
הטרול הכי גדול
אלון מאסק הסביר שקנה את טוויטר ב־44 מיליארד דולר בשם המאבק למען חופש הביטוי. זה אותו האיש שמונע מעובדים בחברות שלו להתאגד, שיש לו היסטוריה של ניסיונות לשלוט במה שנאמר עליו בתקשורת, ושביקש מלקוחות לחתום על התחייבות לא לפרסם ביקורות שליליות על טסלה. אז זה לא חופש הביטוי. מה כן מוביל אדם לעסקת ענק כזאת? אולי מאסק עושה דברים מאותן סיבות שרשעים בקומיקס עושים דברים: כי הם יכולים, וכי לא אכפת להם להבעיר הכל. אפילו להפך. אבל זה קצת נותן למאסק יותר מדי קרדיט. ההסבר כנראה פשוט יותר. אדם לא נהפך לאיש העשיר בעולם בלי מידה נאה של מגלומניה וצורך קבוע בתשומת לב, אז מאסק קם בבוקר והחליט להשקיע סכום שלא רחוק מהתל"ג של ליטא בקניית צעצוע שהוא לא צריך. ללכת לטיפול היה הרבה יותר זול, אבל בסופו של דבר אלון מאסק הוא כנראה הבעלים שמגיע לטוויטר: טרול.
/// ציפי שמילוביץ, ניו יורק
חברת החשמל
בהרב לא משכנע
שלושה שבועות בלבד אחרי שנכנס לתפקיד יו"ר חברת החשמל הודיע השבוע דב בהרב על התפטרות, והטיל פצצה: "נחשפתי למעורבות אגרסיבית של שיקולים פוליטיים בתהליך בחירת המנכ"ל". בהרב לא טרח לחשוף בפני הציבור, שהוא בעלי חברת החשמל, מה היה העניין הכה חמור שאליו נחשף ושגרם לו לפרוש כך. רק הטיל והלך.
בהרב עבר לא מעט תחנות בחייו המקצועיים, מניהול חברות בורסאיות עד כהונה בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות. פוליטיקה פנימית לא זרה לו. כשמסתכלים על הרזומה שלו, קשה עוד יותר להשתכנע שזו סיבת פרישתו. את תפקידו הקודם, כיו"ר התעשייה האווירית, סיים אחרי כשנתיים בנימוק של "תחושת מיצוי". מיצוי אחרי תקופה כה קצרה, שבה לא קידם את היעד שהוצב לו להאיץ את תהליך ההפרטה. וזו התעשייה האווירית, סמל מובהק של ערבוב פוליטי בחברות ממשלתיות, שרק השבוע חגגו עובדיה מימונה בעלות מיליוני שקלים, עם שרים וחברי כנסת. בין לבין כיהן כדירקטור בחברת ציוד התקשורת אלוט ופרש אחרי שנה וקצת "על רקע התחייבויות בתפקידו החדש כיו"ר גילת לוויינים".
בהרב ציין במכתב ההתפטרות השבוע כי נכנס לתפקידו "נכון להתמודד עם עבודה קשה ואתגרים ניהוליים". זה קצת פחות מסתדר עם התעקשותו למלא את התפקיד ב־50% משרה. דירקטוריון חברת החשמל עתיד היה להכריע בקרוב אם לאשר חצי משרה לבהרב, וייתכן שפרישתו היא על רקע חששו שמה שהוא מגדיר כ"עבודה קשה" לא תואם את ציפיות הדירקטוריון. אם כך, טוב שהלך.
פרישתו היא אכן עוד קריאת השכמה לניקוי אורוות בחברות ממשלתיות. רק שבמקרה האישי שלו, קשה להשתחרר מהתחושה שהוא עשה בה שימוש ציני.
/// גלית חמי
השכר הציבורי
תתחילו בקטן
דו"ח הממונה על השכר חשף השבוע שוב עד כמה עגום מבנה השכר בשירות הציבורי. באוצר הודו בזה, ואמרו שקשה לגייס צעירים איכותיים לעבודה במגזר. המצב כל כך מתסכל, שהוא מעורר שאיפה למהפכה כוללת במבנה התגמולים: לצמצם ככל האפשר את רכיבי השכר ואת מאות הדירוגים שקובעים אותו, לשכלל מנגנון של תמריצים לעובדים שמספקים תוצאות, וכמובן להציע שכר שיכול להתחרות במגזר הפרטי. חזונות אוטופיים זה דבר חשוב — הם מסמנים כיוון, מעוררים השראה — אבל לא ממש ריאליים (איך מודדים פריון במגזר הציבורי? מאיפה יבוא הכסף לשכר תחרותי?). כדאי להיפרד מהמהפכה הגדולה ולהתמקד בצעדים הקטנים, האפשריים לגמרי, והחשובים הרבה יותר. למשל, באוצר יודעים שאחת הבעיות הגדולות של מועמדים לשירות המדינה היא שאין להם מושג כמה כסף יקבלו, והציעו פתרון חלקי מאוד לעניין. אבל זו נקודה טובה להתחיל ממנה: צריך לבנות סימולטור פשוט שיאפשר לכל מועמד לדעת כמה ירוויח, לפי ההשכלה, הוותק ופרמטרים אחרים. בשלב הבא, יהיה אפשר אפילו להעז להציג את מדרגות השכר העתידיות, כדי שאנשים יוכלו לדעת מה אופק ההשתכרות שלהם בעבודה. ובאותה הזדמנות, כדאי גם לאפשר לאנשים ממש להתקבל לעבודה. כיום הליכי המיון למשרה ציבורית נמשכים חודשים רבים, והמריחה שוברת לא מעט אנשים בדרך. אם הממונה על השכר מוטרד מאיכות העובדים, כדאי לו להרים טלפון לנציב שירות המדינה ולשכנע אותו לטפל גם בזה.
/// שלמה טייטלבאום
מילת השבוע
//
דור סער־מן
זיכרון הוא הפלסטלינה של כל אומה, ואנחנו הפכנו אותו לאמנות
את עונת הזיכרון הישראלית נהוג לתחום בין יום הזיכרון לשואה ולגבורה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. אבל למעשה היא "מתחילה" כבר בפסח, שכולו חג של זיכרון, ויש כמובן ביקורת קבועה על כך שהימים האלה מרוקנים את הזיכרון מתוכן, ושראוי לעסוק בנושאים הללו כל השנה. ואמנם, בלי הכרזות וטקסים, זה אכן מה שקורה. כי זיכרון הוא יסוד מהותי בעם היהודי.
זה מה שאנחנו עושים — זוכרים. ההיסטוריון פרופ' יוסף חיים ירושלמי עסק בכך בהרחבה, ובספרו "זכור" תיאר איך היהודים, בניגוד לשכניהם הנוצרים והמוסלמים, כמעט שלא כתבו את ההיסטוריה של עצמם במשך קרוב לאלפיים שנה. בין יוסף בן מתתיהו במאה הראשונה למשכילים החדשים של המאה ה־19 לא תיעדנו, פשוט זכרנו. הזיכרון, בניגוד להיסטוריה, לא תלוי במסמכים או בפריטים פיזיים, ואפשר לשאת אותו איתנו לכל מקום. ובניגוד להיסטוריה, הוא לא מתיימר לאובייקטיביות, הוא לא מדויק בהגדרה, הוא לא נועד להעשיר את הידע של העולם. אנחנו עושים איתו מה שאנחנו רוצים, לאילו צרכים שאנחנו רוצים. כדי לחזק את האמונה, כדי לשמור עלינו מאוחדים, כדי להפיח תקווה בתקופות קשות, כדי לספק חוט להיאחז בו על פני כל השנים והיבשות. זיכרון קיים כדי שנוכל לספר לעצמנו בהווה את הסיפור של העבר שלנו עבור העתיד שלנו. הוא הפלסטלינה של כל אומה, ואנחנו הפכנו אותו לאמנות.
ודווקא משום שהזיכרון משתנה כל הזמן, הוא גם נצחי יותר. לכן ימי הזיכרון הרשמיים הם ליל הסדר של מדינת ישראל, הזמן שבו מתכנסים כדי לספר את הסיפור שלנו, לראות את עצמנו כאילו יצאנו מאושוויץ או מהחווה הסינית. וכמו בפסח, גם כאן מגיע סוף טוב, לפחות באיך שאנחנו מספרים לעצמנו את הסיפור. הוא מגיע ביום העצמאות.
