ס

דרת הדוקו "האגרוף" (yes), שעוסקת בגמר־סל של 1992, חוזרת לתקופה שבה מכבי תל אביב היתה הקבוצה של המדינה שזוכה באליפות אחרי אליפות, בעוד הפועל תל אביב מנסה ללא הצלחה לזנב בה. עם הזמן, מראה הסדרה, התפתחה אצל אוהדי ושחקני הפועל תחושת אנדרדוג חזקה מאוד, שהם לא נלחמים בקבוצה עשירה או טובה יותר, אלא בממסד כולו שמתנכל להם: מהערוץ הראשון, ששילם סכומים גדולים כדי לשדר את מכבי במשחקי גביע אירופה לאלופות ובכך עזר למצב את הדומיננטיות שלה ועד השופטים, שלהרגשתם תמיד עזרו לקבוצה בצהוב. "אם השופטים לא יתנכלו לנו אז יהיה לנו סיכוי", אומר אחד האוהדים בסדרה. כלומר הבעיה אינה בשחקנים שלא משחקים טוב מספיק, אלא רק בשופטים משוחדים לכאורה.

תחושת האנדרדוג בקבוצה כמו הפועל תמוהה ממש. אחרי הכל הפועל שייכת להסתדרות — האמ־אמא של הגופים הממוסדים בישראל, שיודע לתקצב היטב את קבוצות הכדורגל שלו כדי שיוכלו להתמודד מעשית מול מכבי. בדוקו "בית שאן, סרט מלחמה", הפועל אף מוצגת כבשר מבשרו של הממסד העשיר והשבע, בניגוד להפועל בית שאן — קבוצה של עיירת פיתוח שמנסה בכוחות עצמה לשרוד במגרש של הגדולות. אבל למה לבלבל את אוהדי הפועל עם עובדות? נוח הרבה יותר להאשים את השופטים מאשר את הניהול הרקוב של הקבוצה.

זו תכונה שמאפיינת מאוד את ישראל בשנים האחרונות — אם בעבר היה לנו חשוב להשוויץ בעליונות צבאית וכלכלית, כיום דחוף לנו יותר להצטייר כאנדרדוג. כך, למשל, ישראל לא צריכה לקחת אחריות על עוולות הכיבוש, כי מבחינתה היא לא מעצמה צבאית, אלא מדינת ניצולי שואה שנלחמת בכל העולם האנטישמי. וכך בנימין נתניהו, גם אחרי 13 שנות שלטון ללא עוררין, המשיך לטעון שהוא נרדף בידי הממסד שבראשו עמד, משום שבעצם שולטות בו אליטות שמאלניות. כי כשאתה החזק, אתה צריך לשאת באחריות למעשיך, אבל כשאתה האנדרדוג אתה יכול להאשים אחרים בפשלות שלך. זה משהו שאפשר לסבול מאוהדי ספורט, אבל לא ממדינות ומנהיגים. במקרה שלהם זו סתם בריונות שמתחזה להגנה עצמית.