אני מחיה רהיטי עץ עתיקים ומחזיר להם את הכבוד המקורי שלהם. זה לא אומר לגרום להם להיראות חדשים, להפך - דווקא שייראו ישנים ומשומשים, אבל לעצור את ההידרדרות שלהם ולהאריך את חייהם. אני עובד עם אנשים פרטיים ומוזיאונים.

לרוב ארונות ושולחנות, אבל יש גם דברים יותר מיוחדים. בשביל מוזיאון ארץ ישראל אני עובד הרבה על כלים חקלאיים ישנים כמו מחרשות ומורגים.

עברו אצלי רהיטים מסוף המאה ה־18 ועד שנות החמישים של המאה ה־20.

כן, אבל אני נעזר גם ברסטורטורים של טקסטיל, עור, מתכת ואבן בעבודה על מוצרים שמורכבים מכמה חומרים.

צריך לזכור תמיד שיש לי מטרה כפולה: מצד אחד לשמור על הפריט שמיש, ומצד שני לשמור על האותנטיות. ולכן חשוב לי לשמור ככל שניתן על החומר המקורי, ולא להחליף חלקים רק כי זה יותר נוח וקל. בעבודה עבור מוסדות אני גם עובד תמיד עם אוצר שמנחה אותי לגבי רמת ההתערבות הנדרשת, והכל נעשה תוך כדי דיון ומחקר.

אני קורא המון על התקופה שבה נוצר הרהיט כדי להבין איך עבדו אז בעלי המקצוע, באילו חומרים השתמשו ובאילו שיטות — ולהתאים אליהן את העבודה שלי על הרהיט המסוים. לדוגמה, ככל שהולכים אחורה רואים יותר שימוש בשעווה עבור הגימור, כי הפוליטורה היא פיתוח מאוחר יותר. אז ברהיטים שהגימור המקורי שלהם היה משעווה מסוגים שונים - למשל שילוב של שעוות דבורים ושעוות דקלים — אני אעשה את אותו דבר. אם אני מטפל במחרשה או מורג שנבנו מעץ תות, אני אשתדל למצוא את אותו סוג עץ, או לפחות משהו קרוב מבחינת טקסטורה וגוון.

כן, לפי סוג החומר וצורת העבודה. למשל, יש טכניקה ספציפית לבניית מגירות שהשתמשו בה בעולם המערבי עד תחילת המאה ה־19, ובדרום איטליה המשיכו להשתמש בה עוד 30 שנה. או, לדוגמה, יש עצים שגידלו אותם ביערות מסוימים ליד פריז בשביל רהיטים של בית המלוכה והמשטר.

רוב הבעיות הן בפינישים כמו פוליטורה שהתייבשה, או במבנה, כלומר בחיבורים ובחלקים. לפעמים מספיק לנקות את הדבק הישן ולהדביק, ולפעמים החיבורים שבורים וצריך לבנות מחדש את הרכיב, או שחתיכות מהעץ רקובות או מתולעות, וצריך להחליף אותן. ולפעמים זה יותר מזה. היה לי למשל לקוח שהביא לי מעמד למפתחות, שכדי להבריח אותו מרוסיה שברו אותו לחתיכות, והיה צריך להרכיב אותו מחדש בארץ.

שידה פורטוגזית מאמצע המאה ה־20

"כל עבודה מתחילה בתחקיר על התקופה שבה נוצר הרהיט כדי להבין באילו חומרים ושיטות השתמשו אז, ולהתאים להם את העבודה שלי. למשל, ברהיטים עתיקים אני עושה גימור בשעווה, ולא בפוליטורה, כי היא פיתוח מאוחר יותר".

מתחילים בפירוק שלו. אם צריך לעבוד על המבנה, אני מפרק את החיבורים בפטיש גומי כדי לראות מה קורה בפנים ומרכך את הדבק בסמרטוט חם או באדים. ואז עושים הערכת מצב לרכיבים: כשיש סדקים או חורים בעץ אני ממלא אותם בחומר אפוקסי או בחומר מילוי שאני מכין מגבס מעורב בצבעי אדמה ודבק עצמות. זה לא נראה כמו עץ, אבל זה משתלב ונראה טבעי; אם צריך להשלים פורניר (העץ הדק שמצפה רהיטים), אני מדביק אותו באמצעות דבק עצמות שאני מכין בעצמי מפתיתי ג'לטין בשר וג'לטין דגים, ומצמיד את החלקים בעזרת כליבות ל־24 שעות; ואם העץ רקוב או מתולע, אני מחזק אותו באמצעות הזרקת דבק עצמות חם ודליל או בפרלואיד — פתיתי פלסטיק שאני ממיס בתוך אצטון ומזריק אותם פנימה. אבל את זה אני עושה רק למוזיאונים. אם מדובר ברהיט ביתי, אני לרוב פשוט מחליף את החלק באחר כדי שהרהיט ייראה כמה שיותר אחיד.
בשביל הגימור אני משתמש בפוליטורה שאני מכין משלאק, שמיוצר מהפרשות של חיפושיות, ושרף שנותן ברק, סיכוך וחוזק. את הפוליטורה מורחים על הרהיט עם סמרטוט ייעודי במשך הרבה שעות. כל שכבה מתאדה בתוך רגע, והרהיט מקבל מאות עד אלפי שכבות — סופרים את זה בשעות, לא בשכבות.

המטרה היא להאריך את חיי הפריט ולשמור עליו, ולכן אי אפשר להשתמש בשיטות מודרניות בלתי הפיכות כמו ליטוש במכונה, חיזוק מחברים במסמרים וציפוי בלכות חזקות ומודרניות. הפורניר — שכבת העץ שמצפה את הרהיטים — הוא דק, ואם נשתמש במלטשת חשמלית נדקק אותו עוד יותר, כך שהרהיט לא יוכל לעבור עוד הרבה טיפולים כאלה בעתיד.
לכן אני גם משתמש בדבק עצמות, כי הוא הפיך — אם רוצים לפרק את הרהיט כדי לתקן אותו, צריך רק מים חמים או לחות. מאותה הסיבה אני לא משתמש בדבק עצמות בחלקים שקרובים לרצפה ברהיטים ללקוח פרטי — ספונג'ה עלולה לפרק אותם.

בדרך כלל זה נמשך כמה חודשים. העבודה בפועל מצריכה בערך חודש, אבל החלק הכי ארוך הוא הזמן שעובר עד שנופל לי האסימון איך לפתור בעיה. לדברים גם לוקח הרבה זמן להתייבש. לפעמים צריך להדביק בכל כך הרבה מקומות, שחייבים לחלק את זה לכמה ימים כדי לא להעמיס על הרהיט, ואז רק ההדבקה יכולה להימשך שבועיים.

התחלתי את הקריירה שלי כעובד סוציאלי כי רציתי לעזור לאנשים. אתגרתי את עצמי לעבוד עם האוכלוסיות הכי קשות וזה היה לי מאוד קשה וכבד, ברמה שהגיעה למשבר נפשי. כשסיימתי את התואר לקחתי שנה חופש וחיפשתי לעשות משהו שקשור לאמנות, שמאוד אהבתי עוד מילדות. מצאתי בעל מלאכה שהיה אוסף חלקי עץ שאנשים זרקו ומכין מהם רהיטי ילדים משוגעים וצבעוניים. הוא הציע לי לעבוד אצלו. אני אפילו לא זוכר אם הוא שילם לי או שאני שילמתי לו. לא היה לי רקע בעבודה בעץ וממנו למדתי לאט לאט את המלאכה.

באותה שנה, אחרי הלימודים, פירקתי זוגיות ארוכה שהייתי בה ורציתי לעזוב את הארץ וללמוד את מה שאני כבר עושה בצורה מקצועית. אז נרשמתי לפלאצו ספינלי בפירנצה, איטליה, ושם למדתי במשך שנה ביולוגיה וטכנולוגיה של עץ, היסטוריה של הרהיטים, נגרות עתיקה ושיבוץ בעץ. בבקרים הייתי לומד ואחר הצהריים התמחיתי כשוליה בבית מלאכה מקומי.

מרגש אותי לתת חיים לדברים שכבר זרקו אותם, להפוך משהו נעלם לדבר מאוד קיים ומשמעותי. כשעזבתי את העבודה הסוציאלית פחדתי לאבד את עולם הנתינה, ובסוף הבנתי שזה לא שונה ממה שקורה פה. אני מחזיר ללקוחות רהיטים והם מתחילים לבכות מהתרגשות. זה מאוד משמעותי עבורי.